אוהבים אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו

לאחרונה השתתפתי בכנס בינלאומי אשר جمع נציגים ממדינות שונות, והמטרה של הכנס הייתה לדון בנושאים של מיומנויות, תעסוקה ושיתופי פעולה למען הפיתוח. אבל מה שנשאר בזיכרוני לא היו דברי הדוברים ולא ההמלצות הסופיות, אלא השיחות הצדדיות שנערכו במסדרונות, על שולחנות ארוחת הצהריים ובין הפסקות.

שם, רחוק מהעדשות של המצלמות, מצאתי את פלסטין.

פלסטין לא הייתה נושא רשמי על סדר היום, אבל היא הייתה נוכחת בלבבות המשתתפים. בכל פעם שמישהו יודע שאני פלסטיני, טון הדיבור השתנה. הם שאלו על האנשים לפני ששאלו על פוליטיקה, ועל הילדים לפני ששאלו על מספרים, ועל העתיד לפני ששאלו על העבר. לא מצאתי אף אחד שמחפש לוויכוחים, אלא מצאתי מי שמחפש דרך להיות חלק מהתקווה.

ברגעים האלה, ניקרה במחשבתי מחשבה שלא עזבה אותי עד היום: אולי הם אוהבים אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו.

הביטוי הזה עשוי להיראות מפתיע, אבל זה לא האשמה, אלא קריאה אמיצה להרהור. בזמן שכמה מעמי העולם מחזיקים בתמונה אצילית על הפלסטיני; האדם העקשן, היצירתי, המשכיל, והאוהב לחיים, אנחנו לפעמים שוקעים במחלוקות שלנו, ומבזבזים את כוחותינו בביקורת אחד על השני יותר ממה שאנחנו משקיעים בבניית עתידנו.

גיליתי שלפלסטין יש יתרה עצומה של כבוד, אמון וחמלה מסביב לעולם. היתרה הזו לא יוצרה על ידי התקשורת, אלא על ידי האדם הפלסטיני שנשאר מחובר לכבודו, ולזכותו לחיים, למרות כל הנסיבות.

אבל האמת שנצטרך להודות בה היא שהחמלה לא מספיקה. האהבה שהעולם מחזיק לפלסטין אם היא לא תמצא מי שידע לנצל אותה, היא תישאר רק תחושות יפות שלא ישנו את המציאות.

לזה אני חושב שהגיע הזמן להניח תכנית לאומית להתמודד עם האהבה העולמית הזו.

ראשית, אנחנו צריכים לשנות את הדרך שבה פלסטין מוצגת לעולם. לא מספיק לדבר על הכאב, העולם יודע כמה אנחנו סובלים. מה שהעולם צריך גם לראות זה את סיפור ההצלחה שנולד מתוך הלב של הסבל; הצעיר שהקים עסק למרות המצור, האישה שיצרה הזדמנות עבודה למשפחתה, הסטודנט שהתחרה באוניברסיטאות עולמיות, והעובד שמתעקש לייצר למרות כל הקשיים. סיפור זה בונה תמונה חזקה יותר מכל خط פוליטי.

שנית, עלינו להפסיק לראות בכנסים בינלאומיים הזדמנויות להופעה ודימוי. כל אדם שאנו לוחצים את ידו יכול להפוך לשותף, כל כרטיס ביקור יכול להפוך לפרויקט, וכל שיחה צדדית עשויה לפתוח דלת להזדמנות הכשרה או השקעה או שיתוף פעולה אקדמי. היחסים הבינלאומיים לא נבנים רק באולמות, אלא נבנים במעקב, בהמשכיות ובאמון.

שלישית, אנחנו צריכים פלטפורמה פלסטינית שמאגדת את הידידים של פלסטין ברחבי העולם. אלפים אנשים ומוסדות רוצים לעזור, אבל הם לא יודעים לאן לפנות.

רביעית, עלינו להשקיע באדם הפלסטיני כמו השגריר הטוב ביותר של עניינו. כאשר העולם פוגש סטודנט פלסטיני מצטיין, או מהנדס מצוין, או רופאה מצליחה, או צעירה המובילה פרויקט יוזם, הוא לא רואה רק אדם אחד, אלא רואה את פלסטין כולה. לכן השקעה בחינוך, מיומנויות ובני נוער היא השקעה במעמד של פלסטין בזירה הבינלאומית.

חמישית, עלינו ללמוד כיצד לספר את סיפורנו בשפה שהעולם מבין. שפת האדם, לא שפת הפיצול. שפת התקווה, לא שפת הייאוש. אנשים לא מגיבים לסיסמאות כמו שהם מגיבים לאדם שבאופן מושלם דומה להם וחולמים כמוהם ואוהב חיים כמוהם.

ולבסוף, עלינו לאהוב את עצמנו כפי שאחרים אוהבים אותנו.

שנאמין ביכולתנו, ונכבד את ההבדלים בינינו, ונבין שהמתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק לכל מי שעומד אתנו בעולם היא להציע דוגמה לעם שמאמין בעצמו, פועל יחד, ומניח את טובת היחד מעל כל שיקול אחר.

עזבתי את הכנס ואני משוכנע כי פלסטין לא סובלת ממחסור חברים, אלא אולי סובלת מחוסר ניצול של קשריהם. יש לנו בעולם אלפי לבבות שמתפקעים באהבה לפלסטין, אבל הם מחכים מאתנו ליוזמה, ומחכים לפרויקט ברור, והודעה מאוחדת, ושיתוף פעולה אמיתי.

לכן, השאלה כבר לא היא: האם העולם אוהב את פלסטין? שמעתי את התשובה בעשרות שיחות, וראיתי אותה בעיניים לפני המילים.

השאלה שעלינו לעסוק היום היא: האם נמשיך לקבל את האהבה הזו באוקרון בלבד, או נהפוך אותה לכוח המייצר הזדמנויות עבור ילדינו, בונה את כלכלתנו, תומך במוסדותינו, ומחזק את נוכחות פלסטין בעולם?

כי עמים לא מתקדמים רק במה שיש להם ממשאבים, אלא גם במה שיש להם מחברים. ופלסטין, למרות כל מה שעברה, עדיין יש לה עושר בלתי ניתן לתמורה: אהבת העולם. ואתגר האמיתי הוא להיות ראויים לאהבה הזו, ולהפוך אותה להישגים מוחשיים, כך שהתיאור ששמעתי ימשיך לשקול במחשבתי: אוהבים אותנו יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו.