הבחירות אחרי השמדה: בניית החוזה החברתי מחדש או הפקת שלטון של שלילה?

כאשר המלחמות אינן מצליחות לכפות את תוצאותיהן הפוליטיות, פוליטיקה לפעמים מתחילה לנסות להשיג מה שהכוח הצבאי לא הצליח. מבין חורבות עזה, שם ההשמדה עדיין פתוחה על סיכוניה, חוזרת השיחה על הבחירות הפלסטיניות כדרישה שמושהה. אך השאלה שמתייצבת כאן היא לא מתי נבחר, אלא מה אנחנו רוצים שהבחירות הללו יפיקו, למען איזה פרויקט לאומי, ובאילו מאזני כוחות שנוצרו תחת אש המלחמה.

בזמן מלחמת ההשמדה שהעם שלנו עובר, וההרס חסר התקדים שנגרם לרצועת עזה, סוגיית הבחירות הפלסטיניות חזרה למרכז הדיון הפוליטי. אך השאלה האמיתית אינה אם הבחירות הכרחיות או לא, אלא למה יש דחיפות לשוב אליהן עכשיו, ומה הפונקציה הפוליטית שמיועדת להן.

אם הבחירות הן הכרח לאומי, למה הן הושמטו כמעט שני עשורים? ולמה הדרישות העממיות החוזרות, לאורך שנים של פילוג, הידרדרות מוסדות ועיכוב המועצה המחוקקת, לא הצליחו להחזירן למרכז? ולמה היום, לאחר מלחמת ההשמדה בעזה, הן הפכו לנושא דחוף בדיבורים הבינלאומיים והפלסטיניים?

לא נראה שהתשובה לכך היא רק ברצון העממי. החברה הפלסטינית דרשה זמן רב לחדש את הלגיטימציות, לבנות מחדש את המוסדות ולסיים את הפילוג, אך דרישות אלו לא היו מספיקות להזיז את הקיפאון הפוליטי. אך היום, הבחירות הפכו לחלק מדיון רחב יותר הנוגע למה שמכונה "היום שאחרי" המלחמה, להמשך הנדסת התמונה הפלסטינית, ולייצור שותף פוליטי שיכול לנהל את השלב הבא.

וכאן עולה שאלה שלא פחותה בחשיבותה מהבחירות עצמן: האם אנחנו בפני תגובה מאוחרת לצורך לאומי פנימי, או בפני הכנעה ללחצים ולדרישות חיצוניות שהמלחמה ומסקנותיה הטילו?

הבחירות בין דרישת הרצון העממי ללחצים של "היום שאחרי"

ממשלת הכיבוש, למרות ההשמדה ההמונית וההרס העצום, לא הצליחה לדלות הישג פוליטי מכריע מהעם הפלסטיני. היא לא הצליחה להשמיד את הסוגיה הלאומית, או לייצר הנהגה חילופית, או לדלות לגיטימציה פלסטינית לפרויקטים שניסיון להטיל בכוח.

ושאלת מפתח שצריך לעמוד מולה ברצינות היא: האם ניתן לעבור מסדרים פוליטיים פנימיים מסויימים לכדי אמצעי להציג מה שהמלחמה לא הצליחה לכפות?

הסכנה אינה טמונה בבחירות עצמן, אלא בהפיכתן לכלי לקביעת התוצאות הפוליטיות של המלחמה או להענקת לגיטימציה לעובדות שההרס ומאזני הכוחות קבעו. ישראל, שאיחרה לדלות הישג פוליטי מכריע בכוח הברוטלי, עלולה למצוא הזדמנות לקטוף כמה פירות מלחמה פוליטית אם מסדרים פנימיים פלסטיניים יהפכו לתגובה למה שהמלחמה לא הצליחה לכפות. האם אנחנו נקדם זאת?

המשבר במערכת הפוליטית עמוק יותר ממחסור בבחירות

הבחירות, במהותן, הן רגע להגדרת מחדש של השותפות הלאומית וחוקי החוזה החברתי שמארגנים את הקשרים הפוליטיים בתוך החברה. כמו כן, המשבר במערכת הפוליטית הפלסטינית אינו רק משבר של היעדר בחירות. מדובר במשבר עמוק יותר הנוגע להידלדלות הלגיטימציות, לעצירת המוסדות, לפילוג גאוגרפי ופוליטי, לירידת תפקיד המוסדות הלאומיים המאחדים, ולקריסת האמון בכוחות הפוליטיים ובאליטות השלטוניות. לכן, הפשטת המשבר בהיעדר בחירות היא פשטנות מטעה של הבעיה האמיתית. הבחירות אינן יוצרות דמוקרטיה כשלעצמן, כמו שהן אינן מייצרות שותפות לאומית באופן אוטומטי. יתכן שהן יהפכו, בתנאים מסוימים, לאמצעי להפקת פילוג מחדש או להנצחת שלטון או להענקת לגיטימציה פורמלית לעובדות מעוותות. הניסיון הפלסטיני עצמו מעניק שיעורים שלא ניתן להתעלם מהם. כאשר החברות הלאומיות המוקדמות נעדרות, והאמון בין השחקנים הפוליטיים מתמוטט, וההבטחות לכבד את התוצאות נעדרות, הבחירות הופכות לזירה של מאבק על השלטון יותר מאשר כלי לבניית המערכת הפוליטית מחדש.

מכאן, השאלה אינה נוגעת לעריכת הבחירות או דחייתן, אלא בתנאים הפוליטיים שעושים מהן חלק מהפתרון ולא גורם חדש להמשך המשבר ואולי להעמקתן. כמו כן, עריכת הבחירות תחת איום מאזני הכוחות שהמלחמה יצרה, או תחת לחצים חיצוניים השואפים לעצב את המערכת הפוליטית בהתאם לדרישות "היום שאחרי", עלולה להפוך אותן מאמצעי לחידוש הלגיטימציה לאמצעי להפקת המעוותות הקיימות ולהענקה לגיטימציה להן.

הבחירות כתוצאה של מסלול לאומי חדש

הבחירות שיכולות להיות נכס ליציאה הלאומית הן אלו המגיעות כהכתרה של שיחה לאומית כוללת, הסכם על חוקי השותפות, תוכנית פוליטית מקיפה, שלב מעבר מוסכם, ושיקום המוסדות הלאומיים, בראשם منظمة השחרור הפלסטינית, כהמסגרת המאחדת לעם הפלסטיני.

בהקשר זה, הצורך בממשלה מעברית מוסכמת הוא הכרח לאומי, לא כצורת חלוקה חדשה של השלטון, אלא כאמצעי לאיחוד המוסדות, להפחתת השפעות הפילוג, ולהכנת הסביבה הפוליטית, החוקית והמנהלית לקיום בחירות חופשיות והוגנות, ולהבטחת כיבוד תוצאותיהן.

האזהרה מהמהירות בבחירות ללא הסכמה לאומית אינה מיועדת לעיכובן, אלא כדי למנוע מהן להפוך לכלי נוסף להנצחת הפילוג או ההדרה, ולהדגיש שהבחירות צריכות להיות הכתרה של מסלול לאומי מעבר מוסכם ולא נקודת התחלה שלו.

לעומת זאת, אם הבחירות מוצגות כהתגובה ללחצים חיצוניים, או כחלק מסדרי "היום שאחרי", או כאמצעי לחלוקת השלטון בתוך מאזני הכוחות שהמלחמה יצרה, הן עלולות להפוך לאמצעי להפקת השליטה וההדרה במקום להיות מנוף לבניית המערכת הפוליטית מחדש.

הדרישה אינה להפיק לגיטימציה חדשה שמתאימה לתוצאות המלחמה, אלא לבנות מחדש את הלגיטימציה הלאומית על בסיס השותפות, הרצון החופשי והייצוג האמיתי לשמירה על הזכויות ולהנעת הכוחות המסוגלים להוציא זאת לפועל.

בצל מה שעזה עובר ממאמץ מאורגן להשמיד את החברה הפלסטינית ולבנות מחדש את תנאי קיומו הפוליטי, הופך מסוכן שהדיון סביב הבחירות יהפוך לדיון טכני נפרד מהשאלות הגדולות שהמלחמה הכפתה. הבעיה איננה בקלפיות, אלא בפרויקט הפוליטי שהן יעניקו לו לגיטימציה.

הבחירות שמבנות מחדש את החוזה החברתי הפלסטיני, ומקימות שותפות לאומית אמיתית, ומשתפות את אחדות המערכת הפוליטית, מייצגות צורך לאומי שאין לו תחליף. הבחירות שיכולות לשמש להענקת לגיטימציה לתוצאות שהלחץ יצר, או להפקת השליטה וההדרה, לא יהיו נמל עש לקואליציה, אלא עלולות להפוך לאחת מפירות הפוליטיקה שישראל לא הצליחה לקטוף במלחמה.

לכן, השאלה האמיתית איננה: האם אנחנו בעד הבחירות או נגדן, אלא, איזה בחירות? ולאיזו מטרה? ובשירות איזה פרויקט לאומי? כאן בדיוק נקבע אם הבחירות יהיו מנוף לבניית החוזה החברתי והמערכת הפוליטית, או כלי נוסף להפקת המשבר העצמי תחת הכותרת של לגיטימציה ודמוקרטיה.

בניית מחדש של המערכת הפוליטית הפלסטינית הפכה להיות צורך לאומי דחוף, אך משימה זו אינה מתחילה מקלפיות בלבד, אלא מהבאת לבניית השותפות הלאומית, לחדש את החוזה החברתי, ולשוב לאחד את המוסדות וההפניות הלאומיות. רק אז תוכל הבחירות להפוך לפעולה יסודית לעתיד הפלסטיני, ולא כלי לניהול תוצאות המלחמה או להתאמה לפלטות שלה, אלא רגע לבניית הפרויקט הלאומי ולחידוש המשמעות הפוליטית לחירות, ולפיתוח יסודות לאומיים שיצאו מההריסות כדי לא לחזור על המשברים שלו, אלא לפתוח דרך חדשה לחירות וכבוד.