פלסטין בין השינוי הגלובלי לירידה בתפקיד הערבי

 

הסוגיה הפלסטינית היום חווה אחד מהשלבים המורכבים ביותר שלה בעשורים האחרונים, לא רק בגלל התפתחויות בשטח אלא גם בשל השינויים העמוקים בסביבה הפוליטית שסובבת אותה. הסוגיה שהייתה פעם כותרת לקונצנזוס הערבי מתהפכת בהדרגה לתיק שבו נפגש הדחף העולמי העולה עם ירידה ברורה בכוח ההשפעה הערבי הרשמי על מהלכה.

בארצות הברית ובאירופה פלסטין כבר אינה רק תיק חיצוני שנדון בהקשר של מדיניות בינלאומית, אלא הפכה לסוגיה נוכחת בעוצמה בדיונים ציבוריים בתוך האוניברסיטאות, כלי התקשורת ואפילו בוויכוחים פוליטיים פנימיים. בשנים האחרונות התרחשו גלי מחאה רחבים במספר ערים מערביות גדולות שהביעו שינוי בולט בתודעה של דור חדש שמסתכל על הסוגיה מנקודת מבט של זכויות האדם והחוק הבינלאומי יותר מאשר כהמשך מסורתי של הסכסוך במזרח התיכון.

שינוי זה לא נותר מצומצם לרחוב או לחלל האקדמי, אלא התחיל להיגלגל בהדרגה בחיים הפוליטיים, בעירות אמריקאיות כמו ניו יורק, חלק מהמחוזות בעלי האופי הליברלי החלו להראות רגישות הולכת ועולה כלפי עמדות הקשורות לישראל, עם ירידה יחסית בתמיכה במועמדים מסוימים שהציגו עמדות שאינן מותנות לטובת המדיניות הישראלית, אם כי נטייה זו עדיין מוגבלת ואינה מספיקה כדי לשנות את האיזון הפוליטי הכללי.

בהקשר האמריקאי הרחב ניתן להבחין שהקשר עם ישראל כבר איננו זוכה לקונצנזוס פוליטי חזק שהבחין עשורים קודמים, אלא הפך לחלק מדיון פנימי גובר על גבולות התפקיד האמריקאי בחו"ל ועל עלויות המעורבות בסכסוכים בינלאומיים. במסגרת זו בלטו הצהרות מסגן הנשיא האמריקאי ג'יי די ונס, שביקר חלק מהמדיניות הישראלית, כסימן להתרחבות מרחב הדיון בתוך האליטה הפוליטית. זה נמשך גם לפי מספר סקרי דעת קהל, שבהם זוהה עלייה בפופולריות שלו ועלייה יחסית בקבלת התפיסות הללו בקרב חלקים מן הציבור, במיוחד בין הקבוצות המעדיפות להפחית את ההתערבויות החיצוניות, אם כי זה אינו מעיד על שינוי מהותי במדיניות האמריקאית עד כה.

מצד שני, התמונה בעולם הערבי נראית מורכבת יותר. הסוגיה הפלסטינית, שהייתה מרכזית במשך עשורים רבים בשיח הפוליטי הערבי, הן ברמה של שלטונות והן ברמה של עמים, נתקלת היום במציאות שונה. מצרים של נאצר, אלג'יריה אחרי העצמאות, עיראק ולוב, יחד עם תפקידים גולף שונים, היו גורמים משמעותיים בתמיכה בסוגיה הפלסטינית פוליטית וכלכלית, כמו שהארגון לשחרור פלסטין נהנה מכיסוי ערבי רחב שהפך את התיק הפלסטיני לבעיה מאחדת העולה על המחלוקות הפנימיות.

עם זאת, העשורים האחרונים הביאו שינויים עמוקים בפרמטרים של המערכת האזורית הערבית. המלחמות המתמשכות, התגברות האיומים הפנימיים והתרחבות ההתערבויות האמריקאיות בעידן טראמפ, עיצבו מחדש את מושג הביטחון הלאומי באזור, וכתוצאה מכך ירדה מרכזיות הסוגיה הפלסטינית בחשבונות האסטרטגיים הערביים לטובת פרמטרים הקשורים ליציבות פנימית, ליחסים אזוריים ישירים ולמאזנים כלכליים.

שינוי זה בא לידי ביטוי גם ברמת הפעולה הפוליטית הערבית הקולקטיבית, שבה הפכה היכולת להשפיע על מהלך הפתרון לפחות הומוגנית וחלשה יותר מהשפעה שהייתה לה בעשורים הקודמים, תחת שונות בולטת במדיניות ובגישות בין המדינות הערביות כלפי התיק הפלסטיני.

באמצע זה נתפסים הסוכנויות הלאומיות הפלסטיניות עם אתגרים הולכים ומתרבים, הבולטים שבהם לחצים כלכליים וירידה בתמיכה הפוליטית המתואמת בערבית, בזמן שהיוזמה הערבית לשלום – שהוכרזה בוועידת ביירות בשנת 2002 וקישרה בין נורמליזציה מוחלטת לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית – אינה זוכה לגיבוי פוליטי זהה לזה שהקיף את השקת היוזמה, אף שהיא ממשיכה לשמש כעמוד רשמי.

מצד שני, בשנים האחרונות הודגשו גישות אמריקאיות, ישראליות ואזוריות חדשות שמתייחסות לתיק הפלסטיני מנקודת מבט בטחונית, מנהלית וכלכלית יותר מאשר כנתיב פוליטי מסורתי לכיוון הפתרון הסופי. גישות אלו מפחיתות מתפקיד הסוגיה הפלסטינית המוסדית ומציעות הסדרים זמניים שאינם מזהים את הקמת המדינה הפלסטינית כמטרה מיידית ומחייבת בתוך אופק זמן ברור, דבר המשדר שינוי נשיאה בטבע הגישה לסכסוך.

התמונה הכוללת מצביעה על פרדוקס בולט: בעוד שהסוגיה הפלסטינית מתרחבת במרחב האתי והזכויותי העולמי, במיוחד במערב, היא מתהפכת ביכולתה לגייס תמיכה פוליטית ערבית באותו התנופה ההיסטורי. בין שתי הדרכים הללו, הסוגיה מתהפכת מתיק ערבי מרכזי שמנוהל בקונצנזוס פוליטי רחב להיות סוגיה בעלת נוכחות גוברת ומתרקם אך בתוך סביבה ערבית בעלת יכולת מינימלית לקבוע את מסלולה או להשפיע על תוצאותיה.

בסופו של דבר, המצב אינו נוגע לירידת הסוגיה הפלסטינית אלא להתפלגות מחדש של מרכזי ההשפעה סביבה, הסוגיה איננה מתופעלת בתוך משוואה אחת אלא בתוך סביבה בין-לאומית ואזורית רב-שכבתית שבה מתערבבים הלגיטימציה האתית עם החישובים הפוליטיים, והרחוב עם המדינה ודעת הקהל עם מרכזי ההחלטה.

כאן נמצא מהות השינוי: פלסטין היום אינה במשבר נוכחות אלא בשינוי מיקומה בתוך המערכת הגלובלית עצמה – מסוגיה שמנוהלת באזורים לסוגיה המוגדרת מחדש בעולם.