פלסטין ואמות המידה של הלגיטימיות האזורית

לא כל הסוגיות שומרות על מעמדן באותה הדרך. חלקן הולכות ונחלשות, חלקן נעלמות, בעוד אחרות מגדירות מחדש את תפקידן. הסוגיה הפלסטינית משתייכת לקטגוריה השלישית; היא לא איבדה את מעמדה במזרח התיכון, אך היא שינתה את תפקידה. היא כבר לא הסוגיה שמסביבה התאגדויות, אלא הפכה לאחת האמות החשובות שבהן מודדת הלגיטימיות של המערכת האזורית החדשה.

עשרות שנים, הסוגיה הפלסטינית תוארה כ"הסוגיה המרכזית" במערכת הערבית והאזורית. תיאור זה לא היה סתם סיסמה פוליטית, אלא שיקף את העובדה שהרוב של הקרבה בין ההתאגדויות, בריתות, וגישות אזרחיות שופטים על פי מידת הקרבה או הריחוק שלהן מפלסטין. היום, תחת השינויים המהירים שהמזרח התיכון חווה, נראה שהשאלה כבר לא: האם פלסטין עדיין הסוגיה המרכזית? אלא: מה התפקיד שפלסטין ממלאת במערכת אזורית שעוברת מחדש עיצוב?
התשובה, לדעתי, היא שמעמד פלסטין לא נחלש אלא טבעו השתנה. 

פלסטין לא עברה מהמרכז של המערכת האזורית לשוליים שלה, אלא עברה ממרכז שבו נבנה פוליטיקה סביבה לאחת האמות החשובות שבהן מודדים את הלגיטימיות של אותה פוליטיקה, ואולי אחת מהן הכי רגישות במזרח התיכון.

המזרח התיכון נכנס בשנים האחרונות לתקופה של הנדסה פוליטית וביטחונית חסרת תקדים. תיקי הביטחון הקולקטיבי, האנרגיה, מסלולי הסחר, הבינה המלאכותית, והשקעות חוצות גבולות, תפסו מקום מרכזי בחשבונות המדינות. והסוגיה הפלסטינית כבר לא קובעת לבד את כיווני היחסים האזוריים כמו שהיה בעשורים הקודמים.

כדי להבין את השינוי הזה, יש לקרוא את המעמד שפלסטין החזיקה בשלבים שונים של התפתחות המערכת האזורית הערבית. בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, פלסטין התאגדה עם פרויקט הלאומיות הערבית, והפכה לאמות מידה להקשרות הממשלות עם דיבור השחרור והאחדות. עם השינויים שהאזור עבר מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, ועבורת מדינות מסוימות לגישות יותר ריאליסטיות, הסוגיה הפלסטינית הפכה לאמות מידה שבהן מודדים את הלגיטימיות של הממשלות הערביות בעיני העמים שלהן, גם אם המדיניות שלהן כלפי הסכסוך הייתה שונה. מאז תחילת תהליך השלום בשנות ה-90 של המאה הקודמת, פלסטין הפכה לזירה לבדוק את יכולת הפתרונות הפוליטיים לייצר שלום בר קיימא, ולא רק הסכמים פוליטיים. 

והיום, תחת השינויים הגיאו-פוליטיים המהירים, פלסטין כבר לא מייצגת אמות מידה של לגיטימיות של מערכת או אידיאולוגיה מסוימת, אלא הפכה לאמות מידה שבוחן באמצעותה את יכולת המערכת האזורית החדשה לייצר יציבות, קבלה, וקיימות. כך, מה ששונה לא היה חשיבות הסוגיה הפלסטינית, אלא התפקיד הפוליטי שהיא ממלאה בתוך בניית המערכת האזורית.
שינוי זה הוא שמסביר את המשך נוכחות פלסטין במרכז הדיונים האזוריים, על אף שהעדיפויות והדרכים של המדינות השתנו.

אולם השינוי הזה לא אומר שפלסטין איבדה את חשיבותה. המשברים התכופים באזור חשפו שכל פרויקט אזורי שמתמודד עם הסוגיה הפלסטינית כאילו הייתה תיק שניתן לדחות או לעקוף, נתקל במהרה בגבולות יכולתו לייצר יציבות. מלחמות חוזרות, הסלמת המתחים, והתרחבות הספקות, מדגישות שזלזול בשורשי הסכסוך לא מוביל לסיומו, אלא להפקתו מחדש בצורות יותר מסובכות.

ופתאום, עולה רעיון הלגיטימיות האזורית כהקשר שבו ניתן להבין את מעמד פלסטין במזרח התיכון החדש. הלגיטימיות האזורית, כפי שמוצע כאן, אינה רק היכולת של כל מערכת חדשה לבנות איזונים של כוח או לכרות בריתות, אלא הכוונה ליכולתה לזכות בקבלה, יציבות, וקיימות דרך טיפול בסוגיות הבסיסיות של הסכסוך, ובעיקר הסוגיה הפלסטינית.

אפשר למדוד את הלגיטימיות הזו דרך שלושה אינדיקטורים הקשורים זה לזה: יכולת המערכת האזורית לייצר יציבות מבלי להסתפק בניהול משברים, התאם עם כללי החוק הבינלאומי וזכויות העמים, ורמת קבלתה בקרב דעת הקהל האזורית, ולא רק בקרב הנבחרים הפוליטיים. ומנקודת מבט זו, פלסטין אינה רק אחת מהסוגיות באזור, אלא הבדיקה הכי רגישה למידת הלגיטימיות של כל מערכת אזורית חדשה ויכולת ההמשכיות שלה.

ואולי הפרדוקס הוא שמאמצי לעקוף את הסוגיה הפלסטינית לא צימצמו את נוכחותה, אלא החזירו אותה בכל משבר כאילו הייתה הקסדה שמעכבת את השגת כל הסדרים חדשים. כאילו שהאזור יכול לשרטט מחדש את מפותיו הכלכליות והביטחוניות, אך אינו יכול לעקוף את האמת הבסיסית: שהשלום המתרחב לא ניתן לבנייתו על ניהול הסכסוך, אלא על טיפולו.

ושינוי זה אינו מוגבל לרמה האזורית, אלא מתרחב גם למערכת הבינלאומית עצמה. עמדות כלפי פלסטין הפכו לאמות מידה שמודדות את התאמת המדינות עם העקרונות שהן מצהירות על הגנה עליהן, כמו כיבוד החוק הבינלאומי, והגנה על אזרחים, ודחיית הכיבוש, וحق העמים החלטה על גורלם. כאן, הסוגיה הפלסטינית הפכה לא רק לבחינה של הפוליטיקות האזוריות, אלא גם לבחינה של אמינות המערכת הבינלאומית עצמה.

השאלה האמיתית איננה האם פלסטין יצאה ממרכז המערכת האזורית, אלא האם כל מערכת אזורית חדשה יכולה לזכות בלגיטימיות וההמשכיות מבלי טיפול הוגן בסוגיה הפלסטינית. הניסיון ההיסטורי מצביע על כך שזלזול בפלסטין עשוי לדחות את המשברים, אך אינו מוחק אותם.

המזרח התיכון השתנה פעמים רבות, בריתותיו השתנו, ממשלות נפלו ואחרות עלו, אך פלסטין נשארה הגורם הכי יכול לחשוף את גבולות כל מערכת אזורית חדשה. המערכת שיכולה לייצר כוח מבלי צדק עשויה לכפות את עצמה באופן זמני, אך נכשלת בלהפיק לגיטימיות. 

מעמד פלסטין במזרח התיכון השתנה, אך לא נחלש. לאחר שהייתה הסוגיה שסביבה התאגדויות, נהייתה האמות מידה שמגלה את גבולותיה ומעניקה לה לגיטימיות או גונבת אותה ממנה. לכן, השאלה כבר לא: היכן ממוקמת פלסטין במערכת האזורית? אלא: איזו מערכת אזורית יכולה לזכות בלגיטימיות כאשר היא אינה יכולה להציע תשובה הוגנת לסוגיה הפלסטינית - ובתשובה על שאלה זו, לא רק עתיד פלסטין נקבע, אלא גם מתאר המזרח התיכון שמתעצב היום, גבולות לגיטימיות שלו, ויכולת לייצר שלום מתמשך.