הסכם המתאר הישראלי-לנבאני: חקיקת הכיבוש והנדסה מחדש של לבנון

ההסכם שנחתם בין לבנון לישראל בנוכחות אמריקאית אינו רק הבנה ביטחונית להפסקת פעולות צבאיות או לארגון סידורים שטחיים בדרום לבנון, אלא מהווה ציון דרך פוליטי ואסטרטגי בעל חשיבות רבה במסלול הסכסוך הערבי-ציוני, שכן הוא מעיד על המעבר של הפרויקט האמריקאי מניהול משברים באזור להנדסה מחדש של המציאות הפוליטית והביטחונית בלבנון בהתאם לדרישות הביטחון הלאומי הישראלי... קריאה מעמיקה למה שדלף מתנאי ההסכם, ומה שהלווה אותו מהצהרות ישראליות ואמריקאיות, חושפת שהמטרה האמיתית חורגת מהפסקת ירי או מהחזרת יציבות זמנית, כדי להגיע להגדרת מחדש של מושג הריבונות הלבננית, כך שהמדינה הלבננית תתבקש למלא מחויבות ביטחונית ופוליטית שמשרתת ישירות את הפרויקט הישראלי, בעוד שישראל שומרת על זכות ההתערבות הצבאית וחופש השימוש בכוח בכל פעם שהיא רואה שהאינטרסים או הביטחון שלה מאוימים, מה שמעיד למעשה שההסכם אינו מפסיק את הכיבוש אלא מעניק לו לגיטימציה פוליטית חדשה ומחדש אותו בעוצמה שונה...

מרגע ראשון היה ברור כי ארצות הברית לא הייתה מתווכת נייטרלית בין שני צדדים יריבים, אלא שותפה מלאה בנוסח ההסכם ובקביעת העדיפויות שלו, ולכן רוב הסעיפים, כפי שהוכרזו, היו נוטים באופן ברור לרעיון הישראלי, כך שנושאת את לבנון סדרה ארוכה של מחויבויות פוליטיות, צבאיות וביטחוניות, مقابل מחויבויות ישראליות רופפות ומותנות... זאת מאשרת שההסכם הוא ביסודו הבנה אמריקאית-ישראלית ששווקה כהסכם לבנוני-ישראלי, והמנהלה האמריקאית התייחסה ללבנון כאל זירה לסידור האיזונים האזוריים ולא כמדינה ריבונית שמחזיקה בזכות להטיל את תנאיה הלאומיים בהתבסס על החוק הבינלאומי וההחלטות של האומות המאוחדות...

המסוכן ביותר בהסכם הזה הוא שהוא מעביר את הכיבוש ממצבו המסורתי כהכיבוש הצבאי שיש לסיים ללא תנאים, לכיבוש מותנה בהסרת מה שישראל רואה כמאיימות על ביטחונה. כך במקום שהנסיגה הישראלית תהיה מחויבות חוקית ומוסרית שאינה ניתנת למשא ומתן, היא הפכה תלויה בנשק של חזבאללה ושאר כוחות המאבק, ובסידורי ביטחון שקובעת ישראל ומפקחת עליהם ארצות הברית. ובמובן זה, הכיבוש אינו מסומן כזמני אלא פתוח לאורך זמן, כי ישראל יכולה בכל זמן לטעון שדרישותיה לא התקיימו, להמשיך את מציאותה הצבאית באזורי לבנון תחת הכותרת של האזור הביטחוני... וכאן הכיבוש מתמודד ממצב יוצא דופן למצב מתמיד, והריבונות הלבננית הופכת לבית כלא של ההחלטות הביטחוניות הישראליות... ולא מסתכם בממד הצבאי בלבד, אלא מתפרש להנדסה מחדש של תפקיד המדינה הלבננית עצמה. אם המדינה במובן הלאומי אחראית על הגנת הארץ, ההגנה על הריבונות ושמירת העצמאות, אז ההסכם דוחף אותה לתפקד בתפקיד שונה, המייצג מעקב אחרי המאבק או ייבוש מקורות הכוח ומניעת כל פעולה שניתן לזהות כהאיום על ישראל. וכך מקבלות המוסדות הביטחוניות הלבנניות את המוטל עליהם, במישרין או בעקיפין, להוציא לפועל חלק מהאידיאולוגיה הביטחונית הישראלית, והוא שינוי מסוכן ביותר שנפרק את המושג של המדינה הלאומית ממובנו האמיתי, והופכת אותה לכלי לוויסות הפנימית כך שהיא משרתת את ביטחון הכיבוש ולא את ביטחון המולדת ...

כפיפות הנסיגה הישראלית המלאה לדרישה להוציא את הנשק של המאבק לא ניתן לראות רק כצעדי ביטחונית אלא כחלק מפרויקט פוליטי שלם להנדסה מחדש של המערכת הלבננית הפנימית. המאבק, בין אם מסכימים איתו או לא, הפכה במהלך העשורים האחרונים לאחד מהגורמים החשובים באיזון הפוליטי והצבאי בלבנון, והצליח לכפות משוואות הרתעה שמנעו את חזרת הכיבוש לדרום שנים רבות. לכן, המתקפה עליו אינה עוסקת רק בנשק אלא גם בסביבתו הפוליטית והחברתית שיצרה את בחירת המאבק, ומנסה לפזר את כוחות הפנימיים כך שתיפתח הדלת להקמת סמכות הקשורה יותר לפרויקט האמריקאי והמערבי, ופחות מושגת במאבק מול המדיניות הישראליות באזור... גם ההסכם חושף ניסיונות ברורים להפריד את לבנון מעמוק הערבי והאזורי שלה, ובייחוד בעימות עם איראן. ארצות הברית שואפת להפריד את התיק הלבנני מכל מו''מ אזורי רחב יותר, ולמנוע מלבנון להיות קלף לחץ בכל הסדרים עתידיים, באופן שמאפשר לוושינגטון לנהל כל זירה ערבית בנפרד, בהתאם לאינטרסים שלה ואינטרסים של ישראל. גישה זו מתאימה לאסטרטגיה האמריקאית המבוססת על פירוק זירות הסכסוך, ומניעת היווצרות של ציר אזורי שיש יכולת להנחית משוואות חדשות בפני העליונות המערבית.

מכיוון אחר, ההסכם מספק לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יתרון פוליטי גדול ברגע בו הוא נתקל במשברים פנימיים וחיצוניים מצטברים. ההצהרות ששחרר לאחר החתימה על ההסכם לא הותירו מקום לספק בכך שהוא רואה את מה שקרה כהצלחה אסטרטגית לישראל, כי הוא מקדיש את הישארות כוחותיה באזור הביטחוני, ומעניק לה חופש פעולה צבאי, ומקשר את הנסיגה לתנאים ישראליים בלבד, כמו שההסכם מוצג לציבור הישראלי כהישג שהושג מבלי שבישראל נדרשה להתפשר באמת, מה שמסביר את החגיגה הרשמית בישראל על ההסכם כהצלחה פוליטית מכריעה מאז פרוץ המלחמה...

אבל ברמה הלבננית הפנימית, ההשפעות של ההסכם נראות יותר מסוכנות מהנוסחאות עצמן, כי הוא מעמיק את הקרב הפוליטי והקציני, ומחזר שאלות מהותיות על זהות המדינה ועל האפשרויות האסטרטגיות שלה. מן הנחוץ שקטע רחב מבני לבנון יראה את ההסכם כהתפשרות על חלק מהריבונות הלאומית, בעוד שכוחות אחרים יראו בו הזדמנות לבנות מחדש את המדינה הרחק מהתמחות המאבק. והקרב הזה מועמד להתרחב, בהתחשב בהנחות של מתח פוליטי ואולי ביטחוני, במיוחד אם תיק הנשק יהפוך לנושא למאבק פנימי. ומכאן, חששות אלו מצדיקות את עצמן כאתגובה להחיות את הסכם שעשוי להקים את הבסיס למשבר לבנני חדש שעשוי לעבור בעוצמתה את המשברים הקודמים, שכן הוא פוגע בליבת החוזה הלאומי ומחדש את גבולות ההצבעה הפנימית על יסודות חכמים יותר ... ובמובנים לאומיים-ערביים, ההסכם הזה אינו יכול להיחשב כהסכם שלום ואף לא כהסכם רגיעה מאוזן, אלא הוא מהווה حلقת חדשה בפרויקט ההנדסה מחדש של האזור לשירות העליונות הישראלית ומגביל את יכולות המדינות הערביות להחזיק באלמנטים של כוח וריבונות. הוא מעניק לכיבוש מה שלא הצליח להכתיב לחלוטין בכוח הצבאי, וממיר את העליונות הצבאית הישראלית להתחייבות פוליטית וחוקית על המדינה הלבננית, בזמן שאינו מגיש שום ערבויות אמיתיות לסיום הכיבוש או להפסקת ההתקפות או לכיבוד הריבונות הלבננית. ולכן, המסוכן ביותר בהסכם הזה איננו רק מה שנכתב בו, אלא מה שהוא מפיק מהמצוקות הפוליטיות והאסטרטגיות שעשויות להגדיר מחדש את הקשר בין לבנון לכיבוש בעשורים הקרובים, ולפתוח את הדלת לשלב חדש שבו ביטחון ישראל הוא הייחוס שעל פיו תיבדק ריבונות המדינה הלבננית וגבולות החלטת הלאומית שלה, מה שעושה את ההסכם, בעצם, להצלחה של הפרויקט הציוני יותר מאשר כניסה ליציבות אמתית או שלום צודק, כי שלום שמבוסס על חוסר איזון בכוחות ועל החמרת הכיבוש אינו מייצר יציבות מתמשכת, אלא מעכב את הפיצוץ ומקנה לסכסוכים יותר עמוקים בעתיד....

וכשכתבנו את השורות הללו, צבא הכיבוש הישראלי, לאחר יומיים בלבד מחתימת ההסכם המתאר בין לבנון לישראל, הודיע שהוא הרג אנשים מחזבאללה שהיו חמושים ברקטות, והפגיז פלטפורמת שיגור רקטות באזור נבטיה בדרום לבנון, בטענה להסרת איומים על כוחותיו. ואין מדובר כאן בהערכת הסיפור הישראלי או בבדיקת פרטיו, אלא מה שנחשף כאן הוא אמת משמעותית, והיא שישראל עדיין רואה את עצמה כבעלת הזכות לקבוע מהו איום, מתי להפעיל כוח, ומהן גבולות ההתערבות הצבאית שלה בתוך שטחי לבנון, גם לאחר הגעה להסכם. זאת מאשרת כי מה שקרה לא הקנה הפסקה סופית להפרות, ולא הציב גבולות אמיתיים על חופש ההחלטה הצבאית הישראלית, אלא השאיר את הדלת לפעולות צבאיות פתוחה בהתאם להערכה הישראלית בלבד. אם המעשית הראשונה לאחר חתימת ההסכם הביאה בהקלטות להמשיך את הכיוון הזה, אז זה מגביר חששות שההסכם עשוי להפוך למגן פוליטי שמאפשר לישראל להמשיך את פעולותיה הצבאיות בכל פעם שהיא טוענת שיש איום, מה שמפרק את רעיון ההפסקה מהמובן האמיתי שלה, ומרשה את הריבונות הלבננית להפוך לדין קבוע להסבר הישראלי לצרכים הביטחוניים שלו. ומכאן, הערך האמיתי עבור כל הסכם לא נמדד במה שמופיע בנוסחאותיו המופשטות, אלא במה שהוא מייצר על הקרקע מהתופעות, ואם התופעות הראשוניות מצביעות על המשך השימוש בכוח הצבאי הישראלי לאחר מספר ימים בלבד מאז החתימה עליו, אז זה מעלה שאלות רציניות לגבי יכולת ההסכם הזה להבטיח את היציבות שדובר בה, או אם הוא סיפק, בעקיפין, כיסוי פוליטי חדש להמשך ההתערבות הצבאית של ישראל בכל פעם שהיא חפצה בכך ובכותרות שהיא בוחרת בהם...