למה המהלך נתקע כשלא היה לה מנהיגות מתוך עזה עצמה ביום 26/6?

התקיעות במאבק שראה עזה ביום 26/6 ניתן להבין דרך مجموعة של גורמים פוליטיים, חברתיים וביטחוניים השזורים יחד, אשר עשו את התגובה העממית מוגבלת על אף קיום כעס וסבל רחב בקרב האוכלוסייה.

ראשית, אחד הסיבות העיקריות היא שהקריאה למאבק לא יצאה מהמובילים או הדמויות המוכרות ובעלות המשקל בתוך עזה, אלא הגיעו מחוץ להקשר הארגוני והחברתי המקומי. היעדר המנהיגות הפנימית והכיסוי הקהילתי הברור יצרו מצב של ספק בקרב רבים לגבי טיב הקריאה ומטרותיה, וכיצד היא מייצגת את הצרכים האמיתיים שלהם, דבר שהשפיע על רמת ההשתפות.

שנית, סדרי העדיפויות של האנשים בעזה היו ובמובנים רבים עדיין ממוקדים במאבק היומיומי ובסיפוק הצרכים הבסיסיים ולא בהשתתפות במהלך פוליטי שאין לו תוצאות ברורות. העדיפות הייתה ונותרה לסייע לאנשים מפני רעב, לספק מזון, לטפל בנפגעים ובחולים, ובעיקר בעלי מחלות כרוניות, ולהבטיח את המינימום הנדרש לקיום בתנאים אנושיים קשים.

כמו כן, עולה הצורך הדחוף בשיקום ובטיחות המגורים והאוהלים, במיוחד עם ההרס הכולל שפגע בבתים, בתשתיות המגורים, בבתי ספר, באוניברסיטאות ובבתי חולים. לצד זה, יש צורך להתכונן לעונת החורף ומה שהיא דורשת בהגנה על המשפחות מהקור והגשמים. בהתאם לכך, העדיפויות כוללות גם הפעלת התשתיות הבסיסיות כמו מים, חשמל, שירותי עירייה, טיפול במשבר האשפה ובעיות סביבתיות ובריאותיות, בנוסף למאבק בהפצת מכרסמים, חרקים, נחשים ועכברים באזורים מסוימים של פליטות והרס, ופתיחת המעברים והחזרת השירותים הבסיסיים הנדרשים על ידי הקהילה.

שלישית, לא היה תיאור واضح ומשכנע אצל רבים לגבי "מה אחרי" המאבק, כלומר מהו האלטרנטיבה הפוליטית או הביטחונית הצפויה במקרה של שינוי או חלל בשלטון. הבלבול הזה חיזק חששות ממשיים בקרב הציבור מהסנריו של הידרדרות ביטחונית והופעת קבוצות חמושות רבות נוספות, בנוסף לאלה שכבר קיימות, וכן מהיחלשות שלטון החוק, דבר שמסכן את האזרחים במעגל סיכון גבוה יותר.

רבים מהאזרחים הביטו על ניסיונות אחרים שעברו קריסה או שפל בשלטון המרכזי, שם גרם החלל הביטחוני לצמיחה של קבוצות חמושות רבות ומתקננות, להופעת אלימות והתעללויות, ולהתדרדרות יכולת החוק להגן על אזרחים, ולכן השאלה בשבילם לא הייתה איך מתרחש השינוי, אלא מה יהיו תוצאותיו על הביטחון הקהילתי וחיי היומיום של האנשים.

רביעית, השיקולים הביטחוניים שיחקו תפקיד משמעותי בחולשה או היעדר ההשתפות. רבים מהאנשים פעלו בזהירות רבה לגבי רעיון המאבק לאור החשש מאלימות, מרדיפות, ממעצרים או מהשפעות ישירות נוספות, לצד החשש מהידרדרות למאבק פנימי או כאוס ביטחוני שיכול להוסיף לסבל של התושבים במקום להקל עליו. בסביבה שמועמסת מלחמה ולחץ אנושי, עלות כל צעד בשטח גבוהה מאוד על הפרטים והמשפחות לעומת מטרות בלתי חושבות.

חמישית, ישנה הבנה רחבה בקרב חלק נכבד מהחברה שכל מהלך אינו מבטיח בהכרח תוצאה פוליטית ברורה או שיפור ישיר במציאות, לעומת הסיכונים הגבוהים של כאוס, פילוג ולחץ. רבים מרגישים שהזוכה הראשון מכל חלל ביטחוני אפשרי לא יהיה התושב בעזה המחפש ביטחון, מזון ומחסה, אלא קבוצות חמשיות שמחוץ למסגרת החוק, בין אם אלה שכבר קיימות או קבוצות חדשות שיכולות להתעורר מהכישלון של שלטון החוק וריבוי מוקדי הכוח.

כולם רואים שכל קריסה של המערכות הקיימות עלולה לפתוח את הדלת להתרחבות השפעת קבוצות אלו וכפיית מציאות חדשות על הקרקע, מה שמסכן את הביטחון הקהילתי ומגביר את הסיכויים לאלימות, כאוס ועימותים פנימיים.

חלק מהציבור מאמין שהמשך הכאוס והפילוג הפנימי עשויים לשרת צדדים חיצוניים השואפים לפגוע בקהילה הפלסטינית, לשדוד אותה ול深化 את מצב הקריסה והפילוג. לפי זה, כל עימות פנימי או חלל ביטחוני רחב עשוי להחליש את יכולת הקהילה הפלסטינית לארגן את עצמה ולבצע הגנה על האינטרסים הלאומיים שלה וליצור תנאים נוחים יותר לفرض מציאות פוליטיות וביטחוניות חדשות בשטח שתוכננו על ידי ישראל, כמו גירוש התושבים, הקמת התיישבות חדשה והפיכת עזה לאתר נופש של טראמפ.

באותו הזמן, רבים מהפלסטינים, על אף הכעס וסבלם, לא שוכחים את הנושאים הלאומיים הגדולים. ישנו מחויבות רחבה לרעיון של מדינה פלסטינית ודחייה לכל הסדרים המובילים לתחושה שזה חורג מהרצון הלאומי הפלסטיני או פוגע בלגיטימיות של הייצוג הלאומי הפלסטיני.

בסך הכל, ניתן לומר שהתקיעות במאבק לא הייתה תוצאה של גורם בודד, אלא תוצאה של אינטראקציה בין היעדר מנהיגות קהילתית מאורגנת לבין לחצי סדרי העדיפויות האנושיות היומיות, פחד מהכאוס הביטחוני ומלחמת אזרחים, ותחושת חוסר בהירות לגבי היום שאחרי, לצד עלות אישית גבוהה של συμμεפות בהשוואה למטרות הצפויות.

על אף כל מה שנזכר, הדבר אינו משמיט את קיום מצב רחב של חוסר שביעות רצון וכעס ציבורי כלפי המציאות החברתי והאנושי בעזה, אשר נשאר נוכח בעמקם בקרב קבוצות רחבות של האוכלוסייה. עם זאת, הכעס הזה לא היה מספיק כדי לדחוף ממדי עונים גדולים להשקעה במאבק שאין לו מנהיגות מקומית ברורה, אין פרויקט מוסכם, ולא ערבויות למניעת הידרדרות לעוד כאוס, פילוג, סבל ומלחמת אזרחים.