האם הפלסטינים היו קשים יותר על עצמם מאשר על יריביהם?

כשקוראים את ההיסטוריה של הסוגיה הפלסטינית מאז תחילת הפרויקט הקולוניאלי בפלסטין, דרך שלב הכיבוש הישראלי, ולאחר מכן התקופה של אש"ף, עד שלב הפילוג בין חמאס ופת"ח, יוצא הצופה עם מספר תצפיות מדהימות שקשה להתעלם מהן.

בנוסף לאי-שוויון הגדול בכוחות עם הכיבוש, החוויה הפלסטינית חושפת אמת כואבת, והיא כי הפלסטינים היו בהרבה תחנות יותר אכזריים זה על זה מאשר כלפי יריביהם הפוליטיים והצבאיים. הסכסוכים הפנימיים גזלו עוצמה רבה מהכוחות הלאומיים, והשקיעו הזדמנויות היסטוריות שיכלו להיות מנוצלות לחיזוק עמידות החברה הפלסטינית ולבנית מוסדות חזקים ויעילים יותר.

ואולי אחד מהיבטים הבולטים של המשבר מתבטא בחולשה בניהול הקשרים עם העולם הערבי ומוסדותיו הפוליטיים. במשך עשרות שנים רבות, רבות מהמדיניות והעמדות הפלסטיניות נבנו על ההשקעות רגשיות או הערכות לא מציאותיות של טבע האינטרסים האזוריים והבינלאומיים. ובכל פעם ההמונים הפלסטינים הופתעו מהמדרגה האמיתית של התמיכה הערבית, כאילו הם מגלים מחדש כי המדינות פועלות בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלהן ולא לפי סיסמאות או רגשות.

אולם חלק מההלם החוזר הזה נובע מהخطاب הפוליטי שהציגו חלק מהמנהיגים המפלגתיים בפני העם הפלסטיני, כאשר העלו את סף הציפיות לרמות שאינן ניתנות להשגה, וחיברו את עתיד הסוגיה לחישובים מפלגתיים או הימורים אישיים יותר מאשר לאבחנה מציאותית של מאזן הכוחות והשינויים האזוריים.

בקרב הפלסטינים, המשבר לא נותר רק בניהול הסכסוך עם הכיבוש, אלא גם התפשט לניהול החברה עצמה. לעיתים קרובות הפכה התחרות הפוליטית למצב של הידוק חזק, והנ loyalty הארגוני הוצג על פני היכולת, והאינטרס המפלגתי הוצג על פני האינטרס הלאומי, דבר שהחליש את המוסדות ואיבד חלקים רחבים מהחברה את האימון בנבחרי הציבור.

סקירה של החוויה הפלסטינית אינה מיועדת להכות את העצמי או לנקות את הכיבוש מאחריותו ההיסטורית, המשפטית והמוסרית, אלא לשאול על הסיבות לעיכוב הלאומי. עמים שאינם בוחנים את טעויותיהם נידונים לחזור עליהן, והסוגיות הצדקניות אינן מנצחות בזכות האמת בלבד, אלא גם זקוקות לניהול רציונלי, למוסדות חזקים, ולמנהיגות המכוונת את האינטרס הלאומי על פני חישובים מפלגתיים צרים.

לאחר יותר מ-סט על יוספ מחלוקת, אולי השאלה החשובה יותר היא לא: למה אחרים כשלו אותנו? אלא: מה אנחנו עשינו כדי למנוע את הכישלון הזה? וכיצד ניתן לבנות פרויקט לאומי שיכול לחוג מעל טעויות העבר ולהשיב את האמון של האדם הפלסטיני כלפי עתידו?

התשובה הכנה על שאלות אלו עשויה להיות הצעד הראשון לקראת יציאה ממעגל הכישלונות החוזרים, ולעבור מתרבות תירוץ הטעויות לתרבות של ביקורת, שיפור ובנייה.