ירושלים מול מאבק המונחים

במאבקים הקולוניאליים ההزנה לא מתחילה כאשר האדמה נופלת, אלא כאשר השפה המגנה עליה נופלת... הכיבוש אינו מסתפק בהחרמת הגיאוגרפיה, אלא פועל ללא הרף להחרמת המשמעויות והמונחים, כיון ששליטה על התודעה תמיד מקדימה לשליטה הסופית במקום... ומי שעוקב אחרי המראה הפלסטיני במהלך שלושת העשורים האחרונים מבין שהדבר המסוכן ביותר שהניב מסלול אוסלו לא היה התיאום הביטחוני או צמצום הפרויקט הלאומי או הפיכת הרשות לתפקיד מינהלי תחת כיפת הכיבוש, אלא היה עיצוב מחדש של התודעה הפוליטית הפלסטינית דרך מערכת שלמה של מונחים שהתמזגו בדיבור הרשמי כך שהפכו להיראות כנתונים מוחלטים שאינם נתונים לדיון...

בלב הקרב הזה עומדת ירושלים כקורבן הגדול ביותר של מלחמת המונחים. העיר שנכבשה סבלה גם מכיבוש קולוניאלי והצמחה לא רצויה הפכה גם לקורבן של הדיבר הפוליטי הפלסטיני שחידש הרבה מהמסמכים שהכיבוש רצה בהם ורצה מערכת הפתרונות. מבין הדוגמאות הבולטות לזה, ההתקפות המתמשכות על השימוש במונח (ירושלים המזרחית) כתיאור טבעי ומדי לחלק שנכבש בשנת 1967... ואכן המונח הזה אינו חף מחשש פוליטי כפי שיכולים חלק מהאנשים להציג, אלא נושא בתוכו הכרה משתמעת במושג חלוקת ירושלים לשני גופים פוליטיים נפרדים... ירושלים מזרחית וירושלים מערבית, כאילו העיר הייתה במקור שתי ערים נפרדות ולאחר מכן חיפשו גבולות ביניהם...

שימוש זה אינו משקף את האמת ההיסטורית או החוקית של ירושלים. ירושלים היא עיר אחת שנכבשה בשתי שלבים, החלק המערבי שלה נכבש על ידי ישראל בשנת 1948, והחלק המזרחי נכבש בשנת 1967. העיר עצמה לא הייתה מעולם שתי ישויות פוליטיות נפרדות כדי לדבר על (שתי ירושלמים). לכן, הביטוי המדויק יותר מבחינה פוליטית ולאומית וחוקית הוא (שכונת ירושלים המזרחית) ולא (ירושלים המזרחית). כי הראשון מצביע על חלק מעיר אחת, בעוד שהשני מעורר קיום של עיר נפרדת בשם ירושלים המזרחית מול עיר אחרת בשם ירושלים המערבית.

וחמור מכך, השימוש במונח (ירושלים המזרחית) לא משקף רק פגם לשוני, אלא מגלה את עומק החדירה שעשתה נאום אוסלו בתודעה הפוליטית הפלסטינית... מאז שהפכו את השאלה הפלסטינית לפרויקט מדינה על גבולות 1967, התחילה השפה הלאומית לעבור תהליך של מהנדסה מחדש... החלק הכבוש בשנת 1948 יצא מחוץ למעגל הדיון הפוליטי הרציני. פלסטין הפכה לגדה המערבית ולרצועת עזה. וירושלים התקצרה לחלק שנכבש בשנת 1967. כאילו הכיבוש שאירע בשנת 1948 הפך לעובדה מוגמרת שאין מקום להתקרב אליה או לשאול אודותיה, או אפילו להזכיר את הדורות החדשים בכך...

בית הספר של הפתרון הצליח לשנות מה שהיה אמור להיות מינימום פוליטי זמני לתקרה לאומית קבועה. עם הזמן, המונחים לא ביטאו את המציאות, אלא ייצרו מציאות חדשה. כאשר האחראי הפלסטיני מדבר כל יום על (ירושלים המזרחית כעיר הבירה של המדינה הפלסטינית) הוא מקדיש מבלי להרגיש תדר שלפיו מה שנקרא ירושלים המערבית הפך מחוץ לכל דיון לאומי או היסטורי או חוקי... ובכך הכיבוש שאירע בשנת 1948 הופך מאשמה מתמדת לעובדה מבוססת, בעוד שסכסוך נוגע בכל ההיבטים למה שהתרחש בשנת 1967...

אך העובדות המשפטיות וההיסטוריות לא אומרות כך... החלטה 181 שהתקבלה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1947 לא העניקה ריבונות על ירושלים לא למדינה הערבית המוצעת ולא למדינה היהודית המוצעת, אלא קבעה מצב מיוחד לעיר כישות מנותקת תחת מערכת בינלאומית מיוחדת. ובלא קשר לעמדה הפוליטית לגבי ההחלטה עצמה, האמת המשפטית שאי אפשר להתעלם ממנה היא שהקהילה הבינלאומית לא הכירה מעולם בריבונות ישראל על ירושלים המערבית לאחר הכיבוש שלה בשנת 1948, ולא הכירה לאחר מכן בסיפוח החלק המזרחי לאחר הכיבוש בשנת 1967. ובכך, השיח על (ירושלים מערבית ישראלית) ו(ירושלים מזרחית פלסטינית) אינו אלא תוצאה פוליטית של שלב ההסכם, ואינו שיקוף של אמת משפטית מבוססת...

ומדהים שדווקא השיח הישראלי הרשמי יותר תואם את הפרויקט הפוליטי שלו מאשר השיח הפלסטיני הרשמי. ישראל מדברת כל הזמן על ירושלים המאוחדת כי היא רוצה לכפות את ריבונותה על העיר כולה... בעוד שחלק מהשיח הפלסטיני הרשמי מדבר בשפה שמעוררת קיום של שתי ערים נפרדות, בזמן שבו הוא אמור להגן על יישות העיר ולסלק את תוצאות הכיבוש משני הצדדים. ובכך הפלאפל, מבלי שהוא שם לב או לפעמים עם שיקול דעת, הופך לשותף להחרגת החלק המונחי של ירושלים בעוד הכיבוש ממשיך להטיל את האחידות הבלתי רצויה של העיר תחת ריבונותו...

אחד מהביטויים המובילים של מלחמת המונחים הוא גם השימוש הנרחב במונח (קדש הקדשים) בשיח התקשורתי והתרבותי הערבי כאשר מתייחסים לאזור ההר הקדוש או לחלקיו, אף על פי שמונח זה באמת קשור לסיפור הדתי היהודי הנוגע לבית המקדש המפוקפק, והוא חלק מרכזי ממערכת המונחים שתומכת בפרויקט הישראלי בנוגע להצדקת תביעותיו הסוגיות והדתיות בתוך ההר הקדוש. ולכן כאשר מתנהל תהליך חילופי זה לעיתים תכופות וללא הבדלה, זה לא יישאר דובר בשפה ניטרלית, אלא בהדרגה יהפוך לכלי להפקת הנראטיב הישראלי בתוך התודעה הערבית עצמה. והסכנה היא שהמונחים לא מעבירים רעיונות בלבד, אלא הם מבססים אותם ומעניקים להם לגיטימציה סמלית וידעית. ולכן, ההפניה המתמשכת להרים הקדוש כקדש הקדשים תורמת, אם לא בכוונה, להקמת תיאוריות היסטוריות ודתיות שעודן במחלוקת וריב, ונותנת להן נוכחות טבעית בתודעה הציבורית, דבר שעשוי להשליך בעתיד על אופיו של התפיסה הפוליטית והמשפטית של העיר ומקומותיה הקדושים. מכאן עולה חשיבות לדבוק במונחים הערביים והאסלאמיים ההיסטוריים המפוסקים, ובמיוחד (המסגד אל-אקצא המואר) ו(ההר הקדוש) , שכן הם מבטאים תיאורים תואמים לנראטיב ההיסטורי הערבי-פלסטיני ושומרים על עצמאותם המעניינת, ולא לאמץ לשונות שתמכו בנראטיב אחר המנסה לקבע זכויות וטענות שלא זכו להסכמה היסטורית או משפטית בתוך המקומות הכי רגישים וחשובים של ירושלים....

הבעיה האמיתית אינה טמונה במילה או במונח, אלא במבנה המחשבתי והפוליטי שהניב את השפה הזו. המונחים אינם סתם כלים לתיאור, אלא השתקפות ישירה של הראייה הפוליטית. ומי שאימץ את מונחי אוסלו לא יוכל בסופו של דבר לראות את ירושלים בעיני אוסלו, ולראות את פלסטין בעיני אוסלו, ולמדוד את כל הזכויות הלאומיות לפי מה שהצליחה הסכם הפתרון ולא לפי הזכות ההיסטורית והמשפטית .... אף על פי שההבנה של הסכנה במלחמת המונחים אינה מספיקה כשלעצמה אלא אם כן היא תהפוך לתוכנית לאומית מקיפה

להשיב את התודעה הפלסטינית והערבית לגב ירושלים. הקרב שמתנהל היום איננו פשוט מאבק על הקרקע או במסדרונות הפוליטיקה הבינלאומית, אלא גם מאבק על המשמעות והזיכרון והנראטיב. ולכן מה שנחוץ פלסטינים, בכל הרמות הרשמיות, המפלגתיות ואזרחיות, הוא שירושלים תשוב להיות מרכז הכובד בשיח הלאומי, לא כנושא מו״מ בין מספר נושאים, אלא כזו שהיא הביטוי המלא ביותר של השאלה הפלסטינית בבהירות ההיסטורית, הלאומית והתרבותית שלה.... וברמה הרשמית, עולה הצורך בבחינה מקיפה של השיח הפוליטי והתקשורתי והחינוכי, דבר אשר מחזיר את הכבוד למונחים הלאומיים שסבלו מההדחה במהלך העשורים של הפתרון. הקרב על ירושלים אינו יכול להיות נלחם בשפה המאמצת, באופן ישיר או לא ישיר, את התוצאות שהכיבוש فرض. מכאן, שעל מנת לבנות מחדש את המילון הפוליטי הפלסטיני יש צורך בכלול אותו כחלק בלתי נפרד מהפרויקט הלאומי, כך שהמונחים יחזירו את הקשר לحق ההיסטורי והמשפטי, ולא לגבולות שהכתיבו מאזני הכוחות או فرضה הסכמים זמניים שהפכו עם הזמן למקורות כמעט קבועים... וביידו הפוליטי והפיצול המפלגתי, ישנה אחריות לעבור על המחלוקות הפוליטיות הקצרות בהתייחס לירושלים בדיוק, ולעבוד על יצירת שיח לאומי מקיף המניח את יסוד האחדות של העיר ושל הנראטיב הקשור بها. ירושלים הייתה תמיד נקודת מפגש גדולה בתודעה הפלסטינית והערבית, וכל פרויקט להחזיחה לראש התמונה צריך לצאת מההבנה שהיא מוסד לאומי משותף שחוצה את ההקשרים הארגוניים ואת החשבונות הפוליטיים הקטנים הנוכחיים. ובמישור הציבורי והתרבותי, נראה שהצורך דחוף יותר לשחרר מצב חברתי רחב שעוסק בשיבוש ירושלים בתודעה היומית של הדורות החדשים. מלחמת התודעה שהכיבוש מנהל נבנית בעיקר על החלשת הקשר הסמלי והידע עם העיר, ועל הפיכתה בהדרגה לכתובת פוליטית שגורה או לסוגיה שמוגדרת רק למציאתה המקורית. ולכן, החזרת העיר ירושלים למקצועות החינוכיים, התרבותיים, התקשורתיים, לפעולות הנוער, ולמרחב הדיגיטלי הופכת להיות צורך אסטרטגי שאינו פחות חשוב מכל אופן אחר של התנגדות... גם הממדים הערביים של הסוגיה דורשים מאמץ פלסטיני מאורגן כדי להחזיר את ירושלים לתודעה הערבית כמות שהיא סוגית שחרור ערבית והומניסטית, ולא פשוט נושא פלסטיני מקומי. הכיבוש חתר במשך עשורים לבודד את העיר מהתופעה הערבית והאסלאמית, בעוד שהפרויקט הלאומי הפלסטיני חייב לפעול לחזור לחבר את ירושלים עם עוצמתה התרבותית וההיסטורית, ולהפיק שיח שמאשר שההגנה עליה היא הגנה על זהות האזור וזיכרונה הקולקטיבי ומעמדה התרבותי...

ובזמן שגדל מאבק המונחים ומלחמת התודעה, השבת הנראטיב הלאומי הופכת למשימה יומית החורגת לא רק מהנציגים הפוליטיים אלא מכילה את כל החברה. הנראטיב אינו חי רק מאסמכים חוקיים, אלא גם מהשפה שבה מתקשרים האנשים, ובמונחים שמתעוררים בתודעתם, ובתמונות המנטליות שמעבר מתקופה לתקופה. מכאן, שההגנה על ירושלים מתחילה מהגנה על המשמעות שלה, כמו שהשחרור של התודעה מפגיעות שיח פתרון היא תנאי יסודי לכל פרויקט המיועד לשחרר את האדמה או להגן על הזכויות הלאומיות....

הגיע הזמן להחזיר לכבוד את השפה הלאומית הפלסטינית בשעה שהיא חלק מהמאבק לשחרור. ירושלים אינה (מזרחית) ו(מערבית) במובן הפוליטי שהופך לגלוי במהלך עשורים קודמים, אלא עיר אחת שנכבשה מחציתה בשנת 1948 ומחציתה השנייה בשנת 1967. ההכרה באמת הזו אינה רק תרגיל לשוני, אלא עמדה פוליטית שמסרב להמיר את תוצאות הכיבוש לעובדות קבועות, ומסרב להקטין את פלסטין למה שנשאר ממנה לאחר כל סבב של הסכם ויתורים... הדבר המסוכן ביותר עושה כיום השיח הרשמי הפלסטיני הוא שהוא לא מפחד מהמציאות שהכיבוש فرض, אלא הוא משתף לפעמים בשחזורו במילים ובפוליטיקה. כאשר מונחי הפתרון הופכים להיות מהות הייחודית בהבנה וביטוי, השאלה הופכת משאלה של שחרור לאומי לסכסוך גבולות, והכיבוש הופך למחלוקת על קווי תיחום, וירושלים הופכת מעיר כולה הכבושה לבעיית מו״מ הרלוונטית רק לחלק ממנה.

ולכן הקרב על ירושלים מתחיל מהחזרת הנראטיב, והחזרת הנראטיב מתחילה מהחזרת השפה. העיר שנהפכה לחלקה המערבי ב-1948 וחלקה המזרחי ב-1967 אינה זקוקה למונחים המתריעים על חלוקתה, אלא לשיח פוליטי שמאשר מחדש את האחדות ההיסטורית, החוקית והלאומית שלה. אכן, אם התודעה הפוליטית הפלסטינית לא תשוחרר ממורשת אוסלו ומונחיה, אז הקרב לשחרור ישאר משועבד לשפה שהכינה את אויביו, והנראטיב הלאומי ימשיך להיות מוקף בתוך הקטגוריה המוקדמת שכפה הכיבוש ותמכה ביודע בפתרונות במשך יותר משלושה עשורים.