מחשבה במוח קר בסביבה בוערת.. לקראת מפת דרכים לישועה הלאומית הפלסטינית

איננו עומדים רגע עובר בהיסטוריה הפלסטינית, ולא משך משוך לסכסוך ארוך שניתן להבין אותו בכלים שאפיינו את ניסיון התנועה הלאומית במשך עשרות שנים. אנו בפני שלב שבו הכבדות והסכנות של השינויים הצטלבה, כאשר שיא האלימות נפגש עם שיא הגילוי הפוליטי, שבו המציאות הפלסטינית מעוצבת בכוח בעזה וביהודה ושומרון כולל ירושלים, במסלול שאינו מסתפק בניהול הסכסוך, אלא מתקדם לעבר שִׁנוי והחלת מציאותו על הקרקע באופן הפוגע במהות הפרויקט הלאומי עצמו.

 

בעזה, מה שמתרחש אינו פשוט עוֹלָם מסורתי, אלא פירוק שיטתי של מרכיבי החיים, שנמשך מהרס התשתית הפיזית עד התקפת הרקמה החברתית, דבר המניח את האדם הפלסטיני עצמו בלב משוואת היכחדות. וביהודה ושומרון וירושלים, מתקדמת תוכנית ההתנחלויות והסיפוח שהיא תהליך מצטבר שקט למראית עין, אבל מהיר במהותו, המשרטט מחדש את הגיאוגרפיה הפוליטית והדמוגרפית כך שהיא מצטמצמת את המרחב הפלסטיני האפשרי ומערערת את רעיון המדינה מתוך תוכו ולא מבחוץ.

 

כאשר הישרדות הופכת לפרויקט פוליטי

 

אך עם זאת, הקטיעה של התמונה הזו לא מבטלת את המפגש העמוק שלה; גודל האסון האנושי והפוליטי הוביל לחשיפה חסרת תקדים של הטבע הגזעני של הפרויקט הציוני בפני העולם, ולחזרתה של הבעיה הפלסטינית במרכז תשומת הלב הבינלאומית, עם התפשטות מעגלי החמלה, ההכרה והלחץ הפוליטי והחוקי. אך חלון זה, באשר הוא מתרחב, נשאר ללא השפעה פוליטית ממשית אם אינו מלווה בביקורות רציניות שיובילו למפת דרכים מוגדרת לבניית פנים רדיקלית במבנה של המערכת הפוליטית הפלסטינית.

כי הסכנה העמוקה כבר אינה חיצונית סתם, אלא פנימית במבנה שלה, מתוך שהיה השפעות ההכנה מנוגד לסטטוס הקוו. ההשלכות של הפילוג הפכו ממצב חירום לבניה פוליטית המייצרת אובדן במקום יוזמה, ומחדשת את ההדרה והפירוק במקום האחדות, ומונעת את ההיווצרות של רצון לאומי שמסוגל להמיר את ההקרבות העצומות לפרויקט פוליטי אחיד ועובד. ובנסיבות הללו, הופכת כל הזדמנות חיצונית לְפְרָץ מטבעה, כי היעדר האחדות בהחלטה הלאומית אומר היעדר היכולת להמיר את ההזדהות הבינלאומית לכוח פוליטי מוחשי.

ומכאן, המהירות בהעברה לכל תהליך בחירות לפני חלוף השוברים הלאומיים המשותפים לא מביעה על 完וּת תהליך דמוקרטי, אלא על קפיצה מעל התנאים היסודיים שלה, במטרה להנציח את המציאות שהביאה אותנו לאן שאנחנו כיום. כי הדמוקרטיה, במשמעותה הרצינית, לא מייצרת שמירה מדינה מאוחדת בחלל פוליטי מחולק, אלא מניחה כי יש מסגרת לאומית אחידה הקודמת לה ומבטיחה שהיא תהפוך מכלי חיתוך לכלי אחדות. לכן, העדיפות אינה בחלט בחירות, אלא בבניית הקרקע הפוליטית שהופכת אותן לאפשריות ומשמעותיות לאומית.

הממשלה בתל אביב נכשלת עד כה, למרות כל פשעי ההרס שהיא עשתה, להוציא מהעם שלנו הישג פוליטי מוחשי כלשהו. האם אנו מציעים לה מה שהיא לא מצליחה להשיג?! 

נקודת ההתחלה לכל מסלול של ישועה לאומית לא טמונה באורך, אלא בהקמת המסגרת הפוליטית הפלסטינית עצמה. וזה עובר דרך הקמת ממשלת הסכם מתמשכת לא נמדדת בייצוג שלה, אלא בתפקידה ההיסטורי, ככלי להפסיק את ההסכמה ולא לנהל אותה. ממשלה שתתעסק באיחוד המוסדות בין עזה ליהודה, להפוך את הירידה המנהלית והשירותית ותנהל את תיק הסיוד והשיקום כאילו מדובר במסלול שמתחבר לניהול הגיאוגרפיה הפוליטית ולא . סתם תגובה אנושית, וליצור את הקרקע כדי לשנות עובר קדימה מַּרְטוּב כיוון נוסף יציב.

במקביל לזה, יש צורך לבנות סמכות לאומית משותפת שמסיימת את מצב המטילים הבלתי מסודרים, ומגדירה מחדש את מי מייצר את ההחלטה הלאומית ואיך היא נקבעת, מה שמסביר את המצב של התנגדות על הלגיטימיות, ומבשט לאחר מקום פוליטי אחיד שמחזיר את ההחלטה הפלסטינית מרכזו ואחדותו. המסגרת הזו לא מבטלת את הכיבוש הפוליטי, אבל מארגנת אותו בתוך יחידת סמכות שמונעת את היסד עצמו לחורבנות בדרך שמאיימת על מהות הייצוג הלאומי.

שיבה ליוזמה ולפעולה הלאומיים

בעמקם, השלב הזה לתוך תפרו של הסוגיה של הלגיטימיות עצמו. הלגיטימיות שהתבססה היסטורית על ההתלהבות וההתנגדות, למרות עומקה המוסרי וההיסטורי, אי לכך היא אינה מספיקה לבד בכמה דקות בהן מחדש את תבניות הבחירות הפוליטיות והמציאות האסטרטגית. הלגיטימיות החדשה, אם תחויב להיות פעילה, חייבת להיבנות על היכולת להצליח, כלומר על איחוד הייצוג, ובניית מוסדות אפשריים מחיות, והגנה על החברה, ושיפור תנאי קיומם, והמרת הסיוע הבינלאומי ההולך ומתרבה לכוח פוליטי מאורגן ולא סתם חסד סמלי.

בהקשר הזה, התפשטות של הסיוע הבינלאומי לסוגיה הפלסטינית אינה צריכה להתפרש כתחליף לפעולה הלאומית, אלא כהזדמנות תלויה בצורך במשולב פלסטיני מאוחד ומסוגל לפעול. האיזון נהיה ברור; הבינלאומיות של זכויות פלסטיניות היא הכרח פוליטי וחוקי, אבל הבינלאומיות של ההחלטה הפלסטינית היא פריטה מתמדת של הרצון הלאומי מתוכנה. וללא ההבחנה הזו, הסיוע החיצוני משנה מעל לדם רווח הון שלא מייעד רווחת החוץ.

איננו חיים רגע של סכסוך סופי, אלא רגע של מעבר היסטורי פתוח, שבו מחדש את המחוז והמערכת הבינלאומית, ונבחנת בזה היכולת של העמים לשמור על פרוייקטיהם בסביבות מופרעות מאוד ומשתנות. ברגעים כאלה, לא די ברטוריקה ולא בדחף, ולא בזעקת " הדמוקרטיה" כדי לחזק את ההדרה והפירוק, אלא הופך המחשב הקר בסביבה הבעירה להיות תנאי קיום פוליטי, ולא סתם בחירה רעיונית.

ולפני כל זכות פוליטית או בחירות, המשימה המיידית שאין לעכב אותה היא לעצור את ההתרסקות, לבלום את הסכנה, ולהחזיר את המינימום של אחדות הקיום הלאומית. כי כל בנייה פוליטית שמוקמת על קרקע מתפוררת לא יכולה להניב אלא לרוּה מחדש את אותה בעיה בצורות חדשות יותר מסוכנות.

לסיכום, אין נראה שיש לנו דרך קצרה או קלה לשוב ליוזמה הלאומית. השאלה אינה כרוכה בהמתנה לרגע בינלאומי מתאים, ולא להסתפק בהצטברות התחסדות או לחץ חיצוני, אלא מתחילה בהקמת היכולת הפנימית עצמה לפעולה פוליטית. כל מסלול לישועה הלאומית נשאר תלוי בתהליך להגדיר מחדש את הקיום הפוליטי הפלסטיני, מתחיל בשיבת האמון של העם הפלסטיני לא רק בזכויותיו, אלא ביכולתו להשיבן, עם מה שדרוש לכך שלמתן תנאי לקיום להתעמדות, ובראש ובראשונה ידע מתי ההיחשפות כמשא ומתן לא יותר מפרויקט פוליטי, והקמת מרכז ההחלטה לאומית מאוחדת כלפני כל ההכשרות של חוץ, ומסגור את הבית הפנימי על יסודות מוסדיים ברורים שמחזירים חזרה את הגיאוגרפיה הפוליטית ואת הייצוג הלאומי ואת ההחלטה הפוליטית במסגרת אחת שפועלת לנכונות ולא להנעמות לאלה שגרמו לחורבן, ולא לנסות לפייס את המעגל הצמוד על חשבון האמון החברתי והזכויות הלאומיות.

במשמעות הזו, לא נמדדת הישועה הלאומית במה שניתן מבחוץ ולא בהסכמתו, אלא במה שהפלסטינים מצליחים לדרוש מתוך המשבר שלהם; כלומר ביכולת שלהם להפוך אובדן להתחלה של מסלול, לא לתוצאה קבועה. ואם להמשיך הבעיה המזויפת על עצמנו, ואם נמשכות ניסיונות לגנוב עניין חמור וכשלון שנגן התמודדות עם אתגרים קיימים, הוא מחייב את כל הכוחות והדמויות והפעילויות החיות להתקדם לעבר חזית או חיבור לאומי להצלת, לא להתווכח עם מישהו על שלטון או מקום, אלא להציל את הנושא עצמו, ולבנות מחדש את היכולת הפלסטינית לפעולה וליוזמה. כי כאשר המשברים מגיעים לגבולותיהם המקסימליים, השינוי הופך לצורך לאומי ולא לפוליטיקה בלתי הכרחית.