חמישה מיליארד על סף תהום

בעולם הכלכלה, המשברים הגדולים לא תמיד מגיעים מהמקום שבו אנשים מתבוננים.

לעיתים הם מגיעים מווריד שאף אחד לא רואה, כי הוא פועל בשקט, וכי כולם התרגלו שזורם בו הדם ללא הפסקה. וכאשר ווריד זה מאותר כמסוכן, הפעמונים לא מצלצלים, לא הכותרות מתפרסמות, ולא מיישבים מקבלי ההחלטות חדרי חירום. מסתפקים בהצהרות, והשאלות הקשות נדחות לזמן מאוחר יותר.

זה בדיוק מה שמתרחש היום עם נושא הממשל הבנקאי בין הבנקים הפלסטיניים למערכת הפיננסית הישראלית. חמישים מיליארד שקל עוברים מדי שנה דרך ערוץ זה, סחר, הייבוא, העברות, ונזילות יומית. בכל פעם שהנושא הזה עולה, מסווג הוא כנושא טכני הנוגע לבנקאים. אבל האמת שהעיכוב אינו יכול לסבול היא זו: כאשר ערוץ זה עוצר, לא עוצרת המערכת הבנקאית בלבד - עוצרת הכלכלה.

והשאלה שצריך לשאול היום, לפני שהיא תיכפה עלינו מחר, היא שאלה אחת: האם יש לנו תוכנית חלופית?

ייתכן שהממשל הבנקאי ייראה כנושא טכני שאינו נוגע אלא לבנקאים ולרואי חשבון, אך המציאות אומרת אחרת. כי הקשר הזה בין הבנקים הפלסטיניים למערכת הפיננסית הישראלית הוא זה המאפשר ליבואן לשלם על סחורתו, ולעובד לקבל את הטרנספר שלו, ולחברה לנהל את נזילותה היומית. וכאשר ערוץ זה מתעכב או מצטמצם, לא נעצרים הבנקים בלבד, אלא מתעכבת הכלכלה כולה.

המספרים חושפים את גודל השבריריות הזו; כ-53 מיליארד שקל הוסדרו דרך ערוצים אלה במהלך שנה אחת בלבד, בעוד שהנכסים של המגזר הבנקאי הפלסטיני חורגים מ-24 מיליארד דולר, וחשבונות העו"ש בסביבות 20 מיליארד, והמימון האשראי יותר מ-11 מיליארד. ומעל כל זה, מצטבר עודף מזומן בשקל בתוך המערכת הבנקאית שמעבר ל-16 מיליארד שקל, שאינו מוצא את דרכו להסדר בשל מגבלות הערוצים הזמינים. אלו אינן מספרים טכניים קרים, אלא תמונה של כלכלה תלויה בגשר אחד הנושא כלכלה שלמה.

חשוב מזה, הפסקה או הגבלה של ערוצים אלו לא רק מאיימת על ההעברות הבנקאיות, אלא גם מאיימת על יכולת הכלכלה הפלסטינית לנהל את הסחר החוץ. כי רוב הייבוא הפלסטיני מגיע מישראל או עובר דרכה, וכי החלק הגדול של העסקאות המסחריות היומיות מתנהלות בשקל. לכן כל הפרעה בקווי ההסדר לא רק אומרת עיכוב בהעברות, אלא עשויה להביא לעליית עלויות היבוא, וללחץ נוסף על המחירים, ולירידה ביכולת של חברות לתכנן ולהשקיע.

ברמה הפרטית, תוצאות המשבר עלולות לא להיראות בתחילתו; מכונות הכספומט יעבדו, וחשבונות יישארו פתוחים. אך ההשפעה האמיתית תחלחל דרך דלת אחרת: עליית מחירי הסחורות המיובאות, ירידת האשראי הזמין, ועיכוב בהעברות. הסקטור הפרטי יודע היטב מה משמעות הקושי בתהליכי ההסדר; עלויות גבוהות יותר, מחזור הון איטי יותר, והחלטות השקעה שנדחות או מבוטלות.

די אם נדמיין יבואן שצריך לשלם מיליון שקל עבור משלוח סחורה. כל עיכוב בהעברה או עלייה בעלויות ההסדר משמעה הקפאת הון לאורך זמן ארוך יותר, ועליית עלות המימון, ואולי גם עיכוב בהגעת הסחורות לשווקים. בכלכלה שכבר סובלת ממחסור בנזילות, הזמן הופך לעלות נוספת שמשלם הסוחר והצרכן יחד.

אך המשבר במהותו אינו משבר מספרים, אלא משבר של חוסר תשובה על שאלה אחת: מי אחראי לבניית התוכנית החלופית?

הרשות המוניטרית הפלסטינית היא הגוף הרגולטורי שאמור להוביל את הנושא הזה, והיא צריכה לזרז את הרחבת רשת הקשרים עם בנקים אזוריים ובינלאומיים, ולהקים תשתית לתשלומים דיגיטליים כדי לצמצם את התלות בערוצי ההסדר המסורתיים. הבנקים המסחריים מצדם נקראים לגוון את מסלולי הפעולה שלהם במקום להסתפק במסלול יחיד, גם אם זה דורש עלויות בטווח הקצר. לגבי הממשלה, לא מספיק שהיא מקיאה את הנושא הזה למו"מ הטכני; חייב למצוא את דרכו לתיעדוף בעבודה הדיפלומטית והכלכלית הלאומית.

ויש חלופות שניתן לבנות, אם כי הן זקוקות לזמן ורצון. הרחבת הקשרים עם הבנקים הירדניים והחיים היא אפשרית, אך היא דורשת היסטוריית אשראי בינלאומית חזקה יותר ואחריות פוליטית שמספקת ביטחון לשותפים. וחיזוק השימוש בדולר ובאירו בחלק מהחוזים המסחריים מצמצם את התלות בשקל כמטבע ההסדר היחיד. המעבר לתשלומים דיגיטליים הוא ההזדמנות הכי ריאלית בטווח האמצעי, ופلسطין חוותה התפתחות משמעותית בתחום זה, אך ניצולו בסחר החוץ עדיין נמוך מהמצופה.

המגזר הבנקאי הפלסטיני הוכיח במהלך העשורים הקודמים יכולת יוצאת דופן לעמוד בפני המשברים הפוליטיים, הכלכליים והביטחוניים. אבל מה שהמשבר של הממשל הבנקאי מגלה היום הוא מעבר לגבולות המגזר הבנקאי עצמו; הוא מגלה את גודל הקשר בין היציבות הפיננסית לריבונות הכלכלית, ובין תנועות הכספים היומיות ליכולת של הכלכלה להימשך.

כשעשרות מיליארדים של שקלים תלויים מדי שנה בערוץ הסדר אחד, השאלה מתעצמת מעבר לסידורים הבנקאיים או להארכה זמנית של הסכמים קיימים. זוהי שאלה שנוגעת ליכולת של הכלכלה הפלסטינית לנהל את סיכוניה האסטרטגיים ולבנות חלופות אמיתיות לעתיד.

ולכן הדיון הנדרש היום הוא לא רק כיצד נעבור את המשבר הנוכחי, אלא איך נימנע מהפיכתו למשבר חוזר. כי מדינות לא נמדדות רק ביכולתה לנהל את המשברים כאשר הם מתרחשים, אלא ביכולתם להתכונן להם לפני שהם קורים.

ומהחלטת בנק דיסקונט הישראלי לסיים את שירותי הממשל לחמישה בנקים פלסטיניים, ומהוזכרים החוזרים של משרד האוצר הישראלי על הפסקת ההתחייבויות הנדרשות להמשך הקשרים הללו, אין זה אלא תזכורת לכך שהווריד אינו עוד רק מטאפורה כלכלית, אלא הפך לזירה אמיתית שפוגעת ביציבות הכלכלה הפלסטינית כולה.
ולפני שהווריד ייעצר.