האידיאולוגיה בשירות המדינה: מה חשפה עזה על איראן ומפלגה?

המלחמה בעזה, ומה שהתרחש אחריה במלחמות אזוריות ובמשא ומתן אמריקני – איראני, העלתה שאלה ישנה לגבי טבע הקשר בין האידיאולוגיה לפוליטיקה בהתנהלות של הרפובליקה האסלאמית האיראנית. 

האם איראן נשלטת על ידי דוקטרינה מהפכנית החוצה גבולות שממקמת את פלסטין ו"محور المقاومة" במרכז ההחלטות האסטרטגיות שלה? או שהיא מדינה שמתנהלת בסופו של דבר על פי חישובי האינטרס הלאומי כמו יתר המדינות?

באמת, התשובה אינה טמונה באחד הצדדים, אלא בשילוב של שניהם. מאז הקמת הרפובליקה האסלאמית, איראן לא הייתה מדינה לאומית מסורתית בלבד, אך היא גם לא הייתה מדינה אידיאולוגית טהורה. היא הצליחה במשך עשורים לשלב את האמונה באינטרס, ולשנות את האידיאולוגיה לכלי השפעה אזורי ומקור לגיטימיות פנימית וחיצונית.

בהקשר זה, הסוגיה הפלסטינית תפסה מקום מרכזי בדיבור האיראני. פלסטין לא הייתה סתם סוגיה של סולידריות, אלא הפכה לחלק מזהות השלטון הפוליטית והמהפכנית, ועוגן מרכזי בבניית רשת הבריתות האזוריות שכונתה לאחר מכן "محور المقاومة". עם זאת, האירועים בשנים האחרונות הראו שהמרכזיות של פלסטין בדיבור לא בהכרח אומרת שהיא תופסת את אותו המקום בסולם העדיפויות האסטרטגיות.

במהלך המלחמה בעזה, הסוגיה הפלסטינית לא הפכה לתנאי במשא ומתן האיראני עם ארצות הברית, והפסקת המלחמה או סיום המצור לא הפכו לחלק מההבנות שעליהן שאפה טהראן. על אף שעזה מוצגת כאחד מהזירות החשובות ביותר למאבק עם ישראל, המשא ומתן התמקד בנושאים הקשורים ישירות לאיראן: הסנקציות, הביטחון, הכלכלה, ויציבות השלטון.

כאן עולה שאלה נוספת שאינה נוגעת רק לאיראן, אלא גם ל"חמאס". התנועה נכנסה למלחמת השביעי באוקטובר ממעמד חישובים משלה, ואולי מתוך השערה שההגברת המאבק תוביל למעורבות רחבה יותר של צדדים במפלגה תחת הכותרת "אחדות הזירות". 

עם זאת, מסלול המלחמה חשף שלכל צד יש את החישובים והגבולות והעדיפויות שלו. מדינות, גם כאשר הן מאמצות דיבור אידיאולוגי משותף, אינן מוותרות על לוגיקת האינטרס הלאומי כאשר מתקבלות ההחלטות המכריעות.

מזווית זו, לא נראה שהשאלה קשורה רק לגבולות מחויבות איראן כלפי בעלות בריתה, אלא גם להבנת "חמאס" את טבע היחס בין תנועות ההתנגדות למדינות התומכות בהן. 

תמיכה פוליטית וצבאית לא מעידה בהכרח על אחדות ההחלטה או אחדות הגורל, כמו שהברית לא מבטלת את ההבדלים בין לוגיקת המדינה ללוגיקת התנועה. וייתכן שאחת השאלות שיתחדשו על התנועה לאחר המלחמה, היא האם היא תעריך מחדש את חלק מההימורים הקודמים שלה על תפקיד בעלי הברית ומגבלות המעורבות שלהם במצבים של עימותים גדולים.

הבעיה הזו מסתבכת כאשר מדובר בכוחות השיעיים המשתתפים במפלגה. הקשר בין הכוחות הללו לאיראן לא מבוסס רק על אינטרסים פוליטיים או צבאיים, אלא משתלבות בו גם אלמנטים אידיאולוגיים, דתיים ופוליטיים, השייכים לכמה מהכוחות הללו עם מושג "וליית הפקיה" והתפקיד שהיא מעניקה להנהגה האיראנית. עם זאת, המלחמה האחרונה הראתה שבDimension האידיאולוגי, על חשיבותו, לא ביטל את האמת שההחלטה הסופית נשארת החלטה של מדינה הנשלטת על פי חישובי הכוח, הקיום והאינטרס הלאומי האיראני.

בעוד שכמה מהכוחות הללו רואים את הקשר עם איראן כשותפות פוליטית ואידיאולוגית גם יחד, טהראן רואה את המפלגה מנקודת מבט רחבה יותר הקשורה לביטחון המדינה האיראנית ואינטרסים אסטרטגיים שלה. מכאן עולה העימות הקיים בין לוגיקת המדינה ללוגיקת האידיאולוגיה, ובין חישובי המרכז לציפיות הצדדים.

וזה לא אומר שאיראן זנחה את פלסטין או את בעלי בריתה, אלא שזה אומר שהסכמת בעלי ברית אלו נשארה מושלת על התקרה שאינה מסכנת את האינטרסים העליונים של המדינה האיראנית. כאשר האידיאולוגיה תואמת את האינטרס, הן פועלות יחד, וכאשר יש התנגדות ביניהן, האינטרס הלאומי קודם ליתר.

וכאן מתגלה אחד הפרדוקסים הגדולים ביותר בתוך המפלגה עצמה. בעוד שטהראן מתמודדת עם השטרות המהפכת שלה ברמה רבה של פרגמטיזם פוליטי, כמה מהכוחות הברית, במיוחד אלה המקבלים את הלגיטימציה שלהם מההיבט האידיאולוגי, מתמודדים עם השטרות הללו כהתחייבות קבועה שחוצה את הנסיבות. לכן, מה שנחשב לפרויקט ליראן למשא ומתן, פשרות והבנות, נראה לא לגיטימי כאשר מדובר בבעלות בריתה או בסביבותיהם הפוליטיות.

המלחמה האחרונה חשפה כי מה שמכונה "محور المقاومة" אינו קבוצה אידיאולוגית הומוגנית, אלא רשת בריתות שאינן שוות בניהול מדינה עם אינטרסים וחישובים לאומיים שלה. ברשת זו שומרת איראן את הזכות לקבל החלטות מכריעות על פי עדיפויותיה הלאומיות, גם כאשר בעלי הברית סובלים עלויות גבוהות במאבק על הפרויקט המשותף.

המלחמה בעזה הציעה שהאידיאולוגיה בפרויקט האיראני אינה תחליף למדינה, אלא אחת מהכלים שלה. איראן לא זונחת את השטרות שלה, אך היא מפרשת אותן תמיד כך שישרתו את האינטרסים האסטרטגיים שלה. וכאן טמון הכוח של הפרויקט האיראני ועמידותו מצד אחד, ומקור המתיחות המתמיד בינו לבין בעלי בריתיו מצד שני. ככל שהרגע של המבחן מתקרב, מתגלה ההבדל בין מדינה שרואה באידיאולוגיה כלי שירות של האינטרסים שלה, לבין כוחות שרואים באידיאולוגיה מטרה שמתקדמת על פני חישובים אחרים.

ואולי השאלה החשובה ביותר אחרי כל מה שקרה היא: האם בעלות הברית של איראן, במיוחד "חמאס" לאחר השביעי באוקטובר, הבינו ש"אחדות הזירות" אינה בהכרח משמעותה של אחדות ההחלטה או אחדות הגורל? ושהברית, לא משנה מהי עוצמתה האידיאולוגית והצבאית, אינה מבטלת את האמת שמדינות מתנהלות בסופו של דבר על פי האינטרסים הלאומיים שלהן קודם כל ואחרון?