כאשר התא הכלא מועמד לנשיאות ...

המציאות הפלסטינית נמצאת בשלב הנוכחי במצב פוליטי מורכב ביותר, שבו מתערבבים השינויים הפנימיים עם לחצים אזוריים ובין-לאומיים בצורה שלא נראתה בעשורים האחרונים. לאחר למעלה מעשרים שנה של קיפאון פוליטי והשעיה מתמשכת של מסלולי חידוש הדמוקרטיה, חזרה סוגיית הבחירות הפלסטיניות לכפות את עצמה על סדר היום הלאומי, מונעת מכמה שיקולים וצרכים שחורגים לרוב מכוחות הרצון הפנימים הפלסטיניים ומגעים למערכת רחבה של צרכים פוליטיים, אזוריים ובין-לאומיים, ששואלים על חידוש הלגיטימיות הפלסטינית כפתח בסיסי להתמודדות עם השלב הבא ואתגרים שונים ...

בהקשר זה, צוטטו דברי הנשיא מחמוד עבאס והמניפים וההחלטות שפורסמו ממנו הנוגעות לעריכת בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית, למועצה המחוקקת ולבחירות הנשיאותיות, על מנת להניע את המים העומדים בנוף הפוליטי הפלסטיני, לאחר שנים רבות של עצירה, חקיקה ואיחור ... ללא קשר לאופיו של הדחף האמיתי שמאחורי מגמה זו או כמות הרצינות הפוליטית הנדרשת לבצע אותה, עצם פתיחת תיק זה משקפת את ההבנה ההולכת ומתרקמת בקרב مختلف הצדדים שהקיפאון ששלט במערכת הפוליטית הפלסטינית במהלך השנים האחרות אינו יכול להימשך באותה צורה ישנה, ושיש לחצים ומה קשיים שצוברים מהירות ודוחפים לעבר חיפוש אחר נוסחאות חדשות לסידור הבית הפלסטיני ולחידוש המוסדות הפוליטיים שלו ...

העיכוב בבחירות הפלסטיניות לאורך השנים הללו התהווה למצב שאין לו תקדים של חוסר איזון מבני במערכת הפוליטית הפלסטינית ... מועצת המחוקקים, אשר נועדה להיות אחת הכלים המרכזיים לפיקוח ולתשובות ולחוקק, נמצאת מחוץ לפעולה הפוליטית, כאשר תפקידים רבים של מוסדות לאומיים ירדו לטובת ריכוז הולך ומתרקם של הסמכות המבצעת ומרכזי ההחלטה המוגבלים. יתרה מזו, היעדר הרגולציה הדמוקרטית של הכוח יצר מציאות פוליטית שהייתה מאופיינת בקיפאון ארגוני ובירידת החיוניות הפוליטית בתוך המפלגות, הקבוצות ומוסדות העבודה הלאומית השונים, תופעה ששיקפה ישירות על הקשר בין האזרח הפלסטיני לבין המערכת הפוליטית על כל רכיביה.

והשפעות עיכוב זה לא היו מוגבלות רק למבנה המוסדי, אלא התפשטו לכלל החיים הפלסטיניים. ההיעדר של הבחירות סייע להרחיב את הפער בין האליטות הפוליטיות והחברה, והחליש את יכולת המערכת הפוליטית לחדש את הלגיטימיות שלה בצורה מחזורית, כמו כן חיזק את מצב ההשתלטות הפוליטית והמנהלית על הכוח וההחלטה, והוביל לדעיכת האמון הפוליטי במוסדות הרשמיים והמפולגת באותה מידה. בזמן שעמים ומדינות התקדמו להרחיב את שטחי ההשתתפות הפוליטית, מצא את עצמו הפלסטיני מול מצב חריג שנמשך זמן רב, שבו הפכו הבחירות מעבירה חוקתית מתמשכת לאירוע יוצא דופן הקשור לנסיבות פוליטיות ולמאזנים הקיימים יותר משהוקשר לחוק או לרצון الشعبي ... ואם חלק מהמציאות הזו קשור לפיצול הפלסטיני ומה שיצא ממנו מבחינה פוליטית, חוקית וביטחונית, חלק אחר של זה התקשר באופיו של המבנה הפוליטי שהתפתח בעשורים האחרונים, אשר הוביל בהדרגה למרכז החלטות בתוך צורות מצומצמות יחסית, ולירידת תפקיד המוסדות הייצוגיים לטובת ניהול פוליטי שמתמקד במינויים ובהסכמות חסומות יותר מאשר מתבטא ברצון ישיר כמו עולמות הציבור. לכן, אין להשאיר את השיח הנוכחי על הבחירות בנפרד מהצורך הדחוף לטפל במשבר הלגיטימיות שעשה אחת מהמאפיינים הבולטים של המציאות הפלסטינית המודרנית ...

ומכאן, נראה שהאתגרים הבחירתיים הבאים, אם יתבצעו רבה, הם יותר מפרוצדורה לחדש תפקידים או לשחזר מוסדות. הם מהווים מבחן אמיתי לאופיו של המערכת הפוליטית הפלסטינית ולעתיד המבנה המנהיגותי שלה, וגם מהווים ניסיון להחזיר את התשובות על שאלות שהמתינו שנים רבות הנוגעות למקור הלגיטימיות ודרכי חגיגת המנהיגות ומגבלות הקשר בין הכוח לבין העם ובין המוסדות לארגונים הלאומיים השונים. ובמרכז המשוואה המורכבת הזו עולה שוב שם האסיר מרואן ברגותי, לא רק כמועמד אפשרי לנשיאות, אלא כדמות פוליטית בולטת שמעבה את כלל הניגודים והשאלות והשינויים שחיי המציאות הפלסטינית מונעים ברגע ההיסטורי המדוקדק הזה ...

ואם נתחיל מהנחה פוליטית שהחלה להדהד בכוח בתוך המועצות הפתחיות והפלסטיניות, והיא שההנהגה הרשמית של תנועת פתח לא תעניק לברגותי את המועמדות הרשמית של התנועה, אנחנו בפני אירוע פוליטי חשוב ביותר שעשוי לשחזר את האיזונים הפנימיים של התנועה הלאומית הפלסטינית כולה. הרי שאלת כאן לא נוגעת למחלוקות אישיות או לתחרות עוברית ארגונית, אלא קשורה באופיו של הפרויקט הפוליטי שייצגת ההנהגה הנוכחית מצד אחד, ואופיו של הפרויקט שחל ברגותי במודעות הפתחית והציבורית מצד שני ... ברגותי הפך במהלך שנות מאסרו הארוכות לתופעה פוליטית עצמאית יחסית מהמבנה הרשמתי שבו הוא שייך. האיש אינו מהווה כבר סתם חבר בוועדה המרכזית של תנועת פתח או אחת מהפעולות ההיסטוריות שלה, אלא הפך לסמל לאומי שזכה לנוכחות ציבורית רחבה שחורגת מגבולות הארגון עצמו. והמציאות הזו בדיוק היא שעושה את המועמדות שלו סוגיה רגישה עבור ההנהגה הסטנדרטית של התנועה ... במערכות פוליטיות רגילות, המוסדות המפלגתיים נוטים לאמץ את הדמויות הפופולריות ביותר והנוכחות הציבורית הרחבה ביותר. במקרה הפתחי הנוכחי, העניין נראה יותר מורכב. הפופולריות הרחבה של ברגותי לא הופכת בהכרח לסוד כוח עבור חלק ממרכזי ההחלטה בתוך התנועה, אלא עשויה להפוך למקור לדאגה פוליטית וארגונית ... הסיבה לכך היא כי ברגותי אינו רק מועמד נשיאותי פוטנציאלי, אלא מהווה אפשרות לייצור מרכז לגיטימיות חדשה בתוך תנועת פתח עצמה. מזה שנים רבות, הושקעו מפתחות ההחלטות הפוליטיות והארגוניות במסגרת מוגדרות ודמויות מסוימות, והמערכת הרשמית של התנועה הפכה מנותקת בצורה נרחבת מהמלוכה הסמכותית והמנהלתית שנוצרו לאחר הקמת הרשות הפלסטינית. וברגותי, הוא מגן במודעות הפתחית על מצב שונה שנשען על הלגיטימיות המאבקית, ההיסטורית והציבורית יותר מאשר נשען על הלגיטימיות הבירוקרטית והארגונית המסורתית ...

ומכאן אפשר להבין את אחת הסיבות העיקריות שיכולות לדחוף את ההנהגה הרשמית לא לאמץ את מועמדותו. הרי זכיית ברגותי בנשיאות, אפילו אם התבצעה תחת מסגרת פתח, לא תמשוך את המשרד מאדם אחד לאחר, אלא עשויה לפתוח את הדלת בפני שיכון מחדש של מרכזי ההשפעה בתוך התנועה להגדרה מחדש של היישומים הפוליטיים והארגוניים שלה. ולכן, חלק מהצדדים הדומיננטיים רואים בנושא כקרב שקשור לעתיד התנועה עצמה יותר מאשר לעניין הבחירות הנשיאותיות ... מה שמחזק את המסקנה הזאת הוא שסוגיית מועמדותו של ברגותי לא הוצגה עדיין בעניין הרצוי במוסדות ההנהלה של התנועה. לא התקיימה מוועדה המרכזית או המועצה המהפכנית או המועצה היועצת דיון ציבורי בלתי נפרד ונחוץ על הנושא הזה, אף על פי שהאיש נחשב לאחת הדמויות הבולטות בתנועה ולאחת מהדמויות הנוכחות ביותר במודעות הציבורית הפלסטנית. אם ההנהגה הייתה מכוונת באופן ממשי לאמצו כמועמד רשמי, היה מן הראוי שהדיון המוסדי יתחיל מוקדם בנושא הזה הרגיש ... היעדר של דיון זה אינו ניתן להסביר רק בשיקולים פרוצדורליים או ארגוניים, אלא משקף בחלקו קיום היסוס או החסנה או אפילו סירוב בחלק מעגלי ההחלטה לגבי רעיון הגעתו של ברגותי למקום הנשיאותי ... ובהקשר זה מתפרסם התקופה הגדולה בתנועת פתח. מצד אחד, מרבית האינדיקטורים מצביעים על כך שברגותי זוכה לתמיכה רחבה על שטח הארגון בתוך התנועה ובין חלקים גדולים מהקודמים שלה. ומנגד, ההנהגה הרשמית נראית נוטה יותר לחיפוש אחרי אפשרויות אחרות פחות מרגשות לשינוי וקרובות לשמירה על האיזונים הנוכחיים ... הרי הפער הזה חושף משבר עמוק יותר שהתנועה חווה מזה שנים, אהוד בגדילה בין המצב הארגוני הכללי ובין אמצעי קבלת ההחלטות בתוך המוסד ההנהלי. רבים מבני התנועה רואים בברגותי המשך לחוויית המאבק ההיסטורית של פתח, בעוד שמרכזי ההחלטה רואים באירוע מנקודת מבט שונה הקשורה למשקולות הכוח, הניהול והיחסים האזוריים והבין-לאומיים ...

ואם ברגותי יחליט להתמודד בבחירות בצורה עצמאית או באמצעות רשימה לאומית רחבה ללא כך לה לשאת את תווית התנועה הרשמית של פתח, המנוף הפלסטיני יעמוד בפני רגע פוליטי שאין לו תקדים ... כי התחרות לא תהיה רק בין פתח לשאר כוחות פוליטיים, אלא עשויה להפוך לתחרות בין פתח הרשמית לבין אחד מבני המוסד ההיסטוריים והנוכחים ביותר ברחוב הפתחי ... ובמקרה הזה תמצא התנועה את עצמה מול מבחן קשה. כיצד תוכל ההנהגה להתמודד עם מועמד הנושא לגיטימיות פתחית וציבורית רחבה מבלי לגבול בכך את הקווה הפנימי? וכיצד תוכל לשכנע את בסיסיה הארגוניים לתמוך במועמד אחר מול דמות הנחשבת בעיני רבים לתמצוגה הנוכחית ביותר של הזהות הפתחית? אם ברגותי יתמודד באופן עצמאי, אשף לציין מחדש סדר גודל חדש אצל החברה הפלסטינית. יש הרבה חלקים מהתנועה יכולים למצוא את עצמם קרבים יותר לתמוך בו מאשר לתמוך במועמד הרשמי של התנועה ... כמו כן דמויות לאומיות עצמאיות וכוחות פוליטיים שונים עשויים לראות במועמדותו הזדמנות לחדש מצב לאומי משולב שמעבר לחלוקות המסורתיות ...

אך עיקרי הוא האספקט הזה שעלול להעלות את השאלה המרכזית הנוגעת לאופי ההנהגה הפלסטינית הנדרשת בשלב הבא. האם הנדרשת מן ההנהגה היא כזו שמקבלת את הלגיטימיות שלה מהמוסדות הקיימים ושיתוף הפעולה הבין-לאומיים הקשורים אליהם? או שמא נדרשת הנהגה שיכולה על החוקים הנלחמות ולהבין את המצב בכל וזמן מצד היכולת להגיד את מצב הציבור הפלסטיני?

בשינה זו מופיע המובן הפוליטי של מרואן ברגותי. הוא אינו סתם אסיר מועמד לנשיאות, אלא מסמן סימן מיוחד שקשור בעניין של המנהיג הכלא. זוהי הרעיון מחזיר את הסוגיה הפלסטינית לשורשיה הראשונים בתור כמו סוגיית שחרור לאומי שעדיין חיי תחת כיבוש. וגם הגיעו של ברגותי למקום הנשיאותי, או אפילו ניהול הבחירות עצמאית, יישא מסר פוליטי החורג את דמותו של השלב ההיסטורי שבו חיים הפלסטינים.

ומזו הסיבה אפשר להבין את גודל הרגישות הישראלית לגבי שמו ... כי ישראל אינה רואה בברגותי מועמד רגיל, אלא רואה בו סמל פוליטי שעשוי לחדש תוכן לדבר חדש בפרטים הקשורים לכיבוש. כמו כן, רק הפיכה שלו למרכז פוקד ציבורי רחב עשוי להזכיר את המשוואות ההיסטוריות שלישראל ניסתה להתגבר או לדחוף לתחום.

כמו כן, העניין מזה לא עובר על הפינה הישראלית רק, אלא מתייחס להבטים האזוריים והבין-לאומיים של הסוגיה הפלסטינית. כי הופעת הובלה פלסטינית שתתבסס על לגיטימיות חתרני וציבורית באופן עצמאי משיתוף הנסויים המסורתיים עשויה לחייב הרבה צדדים אזוריים ובין-לאומיים לשקול מחדש את חשיבתה לגבי התיק הפלסטיני ... ובכללית מהם השאלות האמיתיות המוטלות היום לא זו שמרואן ברגותי יתמודד לנשיאות או לא, אלא האם תנועת פתח הרשמית מוכנה לקבל את התוצאות הפוליטיות והארגוניות הנובעות מהמועמדות הזו ... אם היא תסרב למועמדותו הרשמית, זה לא יימנע את נוכחותו, אלא עשויה לתת לו מרחב תמרון רחב יותר להתפתח כנציג של המצב הציבורי והלאומי שמעבר לגבולות הארגוניים המסורתיים.

ולכן אם הן אמורות להיות הבחירות הבאות, אם יתקיימו באמת, עשויות שלא להיות רק קרב על מקום הנשיאות, אלא הקרב על הגדרת הלגיטימיות בתוך תנועת פתח עצמה, ואופי ההנהגה הפלסטינית הבאה, ועל עתיד הקשרים בין השלטון ובין תנועת השחרור הלאומית, ובין מאורע הניהול הקיים ומאורעה המאמץ לשחזרו. ועבור נקודה זו בדיוק עולה ההנחה של מועמדות מרואן ברגותי מחוץ למסגרת הרשמיות של פתח את חשיבותה יוצאת דופן, כי היא עשויה להיות ההבעה הברורה ביותר על השינויים העמוקים המתרקמים בשקט בתוך המבנה הפוליטי הפלסטיני זה עשרות רבות ...