העדשה החסרה

קל לקצר סכסוך ארוך ומורכב לרגע אחד מדהים, אירוע אחד שיכול לדרוש את תשומת הלב העולמית ולהפוך את עצמו למסגרת שדרכה נקראות כל הפרטים שאחריו, אך הבעיה מתחילה כאשר אותו רגע הופך ל"העדשה היחידה" דרכה מסתכלים על המציאות כולה.

אין ספק ששקרה ב-7 באוקטובר היה אירוע מכונן ומזעזע שהקין גלים רחבים של גינויים ברחבי העולם, לאור דיווחים ועדים על נפגעים אזרחיים, אך ההסתפקות ביום זה בלבד מבלי להתבונן במה שבא אחריו יוצרת הבנה חסרה לסכסוך ומביאה לתמונה לא שלמה של המציאות על הקרקע.

העולם פתח בהתמקדות בהלם מההתקפה, ומהר מאוד מצא את עצמו מול תמונות מתמשכות של הרס וסבל אנושי בעזה, ומ随着 הזמן השאלה כבר לא הייתה מוגבלת ל: מה קרה באותו יום? אלא הפכה לשאלה הדחופה יותר: מה קרה אחריו? ומה קורה עכשיו? ומהי העלות האנושית המתמשכת של ההסלמה הזו?

כאן מתגלה מהות המשבר: צדק לא יכול להיבנות על זיכרון סלקטיבי ולא על סיפור הנראה מזווית אחת בלבד, כמו שהזנחת מה שקרה ב-7 באוקטובר היא בלתי אפשרית, כך גם הזנחת מה שבא בעקבותיו של אתגרים אנושיים ופוליטיים גורמת לתמונה להיות מקוטעת ולא ניתנת להבנה מלאה.

חלק הולך וגדל מהדעה הציבורית הבינלאומית מתחיל לבחון את הסכסוך לא מזווית האירוע הבודד, אלא מהזווית של מסלול האירועים המלא, והרי שלא מעטים קראו מחדש את ההקשר הרחב של הסכסוך, כולל מה שקרה לפני ה-7 באוקטובר, מהצטברויות היסטוריות ארוכות מ-1948, כחלק מהבנה עמוקה יותר שלא ניתן להתעלם ממנה כאשר מנסים לפרש את ההווה, והמעבר הזה אינו קשור רק לעמדות פוליטיות אלא גם למה שהדימויים והעדים מעבירים על מציאות אנושית מורכבת וכואבת בעזה.

סוגיית פלסטין בהקשר הזה כבר לא נקראת רק כסכסוך פוליטי מסורתי, אלא כמו מבחן אמיתי למונחים של החוק הבינלאומי, גבולות הכוח ומדדי הגנת האזרחים בזמני מלחמה, ולכן הדיון סביב אחריות ומענה ומגבלות הלגיטימיות בשימוש בכוח במיוחד כאשר גובה העלות האנושית הוא מרכיב מרכזי בשיח העולמי.

מנגד, יש להדגיש כי כל קריאה הוגנת לסכסוך חייבת להכיר בכל הקורבנות ולדחות את היעדים האזרחיים מכל צד שהוא ולהבין כי מעגל האלימות לא יוצר אלא עוד אלימות ועוד מלחמות, לא משנה מה הן המניעים או ההקשרים.

מה שמעלה חלק מהכותבים, וביניהם קולות ביקורתיים מתוך החברה הישראלית עצמה, הוא שהקצרה של התמונה ביום ה-7 באוקטובר בלבד אינה מסבירה מה מתרחש, והזנחת מה שבא בעקבות מלחמה הרסנית לא מייצרת הבנה, אלא מייצרת עיוורון פוליטי ואתי, כמו שפרדת ההווה מהשורשים ההיסטוריים שלו עושה כל ניתוח של הסכסוך חסר ולא מסוגל להסביר את מתאריו האמיתיים.

אולי האמת המורכבת ביותר בסכסוך הזה היא שאין שום צד שיכול לדרוש בלעדיות על סיפור הכאב ואין זיכרון אחד שיכול למחוק את שאר הזיכרונות, ובסופו של דבר, כל ניסיון להגיע לעתיד אחר דורש לצאת משביית העדשות החסרות ולהביט בתמונה בכל ממדיה: מה שהתרחש לפני ה-7 באוקטובר, מה שבא אחריו ומה שבין השניים מההיסטוריה הארוכה ששואלת את צלליה על ההווה והעתיד.