שליטי האלגוריתמים..

ברגעים היסטוריים מסוימים לא משתנה רק הכלכלה, אלא משתנה גם רעיון הכוח עצמו. מה שאנחנו חווים היום נראה קרוב יותר למהפכה אזרחית עמוקה מאשר לפיתוח טכנולוגי חולף. עולם ששלטה בו הגאוגרפיה במשך מאות שנים, וניהלו אותו צבאות, צי ודלקים, מוצא את עצמו היום בפני אדונים חדשים שאינם נושאים דגלי מדינות ואינם לובשים מדים של גנרלים, אלא יושבים מאחורי מסכי מחשב ומבנים מחדש את העולם באמצעות אלגוריתמים.

השאלה המרכזית במאה ה-21 אינה: מי מחזיק באדמה? אלא מי מחזיק בנתונים. ואי לכך, העושר לא נמדד עוד במספר הבארות או המפעלים או הנמלים, אלא בגודל היכולת לעבד מידע, לכוון אותו ולהמיר אותו לידע ואחר כך לעוצמה כלכלית, פוליטית ותרבותית.

בתוך מהפכה זו בולט אילון מאסק כסמל לתקופה חדשה יותר מאשר הוא פשוט איש עסקים מצליח. האיש שהונו חורג ממה שנראה לפני שנים כתופעה דמיונית, אינו מייצג סיפור של אדם יוצא דופן אלא סיפור של עולם משתנה מול עינינו. עולם שמעבור מרספואליזם חומרי לרספואליזם ידע, ומכלכלה החומר לכלכלה השכל.

אך השאלה האמיתית אינה נוגעת רק למאסק, אלא במה שהימצאותו חושפת על העתיד שאליו אנחנו מתקדמים. המאה ה-20 הייתה עידן הנפט. המדינות הגדולות התנגשו על מקורות האנרגיה, ונערכו מלחמות כדי לשלוט במשאבים טבעיים. אך היום מתפתח הסכסוך בהדרגה לטריטוריות חדשות; צ'יפים אלקטרוניים, אינטיליגנציה מלאכותית, חישוב קוונטי ומרכזי נתונים ענקיים. הנפט החדש הפך להיות הידע, והמכרות החדשים מאוחסנים בתוך שרתים דיגיטליים. ואם שליטי הנפט יצרו את המפות של המאה הקודמת, הרי שליטי האלגוריתמים רושמים את המפות של המאה הנוכחית.

עם זאת, האמת הזו מציבה בעיה מוסרית ופוליטית עמוקה. כאשר העושר היה קשור לאדמה, המדינות נשארו השחקן המרכזי בניהול המשאבים. אך כיום אדם אחד עשוי להחזיק בכוח כלכלי שמעבר לתקציבים של מדינות שלמות. עם עליית חברות של אינטיליגנציה מלאכותית, חלל ותקשורת, ניתן לשאול בשאלה האם עדיין אנו חיים בעידן המדינות, או שמא אנו נכנסים בהדרגה לעידן של ישויות טכנולוגיות ענקיות?

המדהים בניסיון של מאסק איננו רק גודל העושר אלא גם הטבע של הכלים שהוא יצר. הוא לא נזקק לצבא, או למושבות, או למשאבים טבעיים עצומים. הוא החזיק רעיון, ואסף סביבו ידע, הון וכשרונות אנושיים, ולאחר מכן הפך אותו למערכת כלכלית עולמית. כאן טמון השיעור החשוב ביותר שחסר לרבות מהמדינות המתפתחות: העושר המודרני לא נוצר מהאדמה אלא מהאמק במוחות.

אולם העולם לא נראה מוכן לגמרי להתמודד עם האמת החדשה הזו, האוניברסיטאות במדינות רבות עדיין פועלות במנטליות של המאה הקודמת, ומרכזי המחקר האקדמי מייצרים אלפי מחקרים שנותרים מבודדים במגירות, כאשר תוצאות מחקרים דומים במקומות אחרים הופכות לחברות בעשרות מיליארדי דולרים. ההבדל איננו במקצועיות האנושית, שכן המוחות מפוזרים בין האומות בצורה הרבה יותר צודקת ממה שאנו מדמיינים, אלא ביכולת של חברות להמיר ידע לערך כלכלי.

וכאן מתגלה המשבר האמיתי שמאחסנת בפני רבות מהמדינות, כולל מדינות ערב רבות. הבעיה איננה חוסר חקרנים, אוניברסיטאות או כשרונות, אלא היעדר הראייה המחברת את הידע לייצור, ומחקר العلمي לפיתוח, וחדשנות לכלכלה.
חשבנו במשך עשרות שנים על מחקר מדעי כפעולה אקדמית נפרדת מהחיים היומיומיים, בעוד שמדינות מפותחות רואות בו השקעה אסטרטגית שיוצרת את עמוד השדרה של הביטחון הלאומי והכלכלי.

עם זאת, ההתרגשות ממציאניות מאסק לא צריכה להסוות צד נוסף של התמונה. העולם שמייצרים האלגוריתמים אינו בהכרח עולם צודק יותר. כל מהפכה טכנולוגית גדולה יצרה אפשרויות עצומות וגם צורות חדשות של מונופול. ואינטליגנציה מלאכותית, על כל ההוצאות הגדולות שלה, נושאת בתוך עצמה שאלות מטרידות על העתיד של העבודה, приватיות, توزيع העושר והכוח.

האם נראה שגשוג אנושי חסר תקדים? או שאנחנו מתקדמים לעולם שהכוח בו מרוכז בידי מספר מצומצם של חברות ואנשים המסוגלים להחזיק בתשתית הדיגיטלית?
איש אינו יודע את התשובה הסופית, אך ברור שההיסטוריה נעה לעבר חדש. אנחנו עוזבים עידן שלם ונכנסים לאחר. הגבולות המבדילים בין האומות אינם רק ההרים והימים, אלא הפער על הידע והטכנולוגיה. והסכסוך האמיתי לא בין מזרח למערב או צפון לדרום, אלא בין מי שמחזיק ביכולת לייצר ידע ולהמירו לעוצמה, ומי שמסתפק בצריכת מה שיצרו אחרים. ובעידן החדש הזה, לא יהיה העושר למי שיש לו את השטח הגדול ביותר, אלא למי שמחזיק באפשרות הגדולה ביותר לעתיד.