למה הפך הצלת המוסדות הפלסטיניים לתנאי להצלחת הרפורמה ולא תחליף לה?

במשך שנים קשר הקהילה הבינלאומית את תמיכתה ברשות הפלסטינית בביצוע רפורמות פוליטיות, ניהוליות ומוסדיות; ובעקרון אין ויכוח על חשיבותן או נחיצותן. חיזוק שקיפות, מאבק בשחיתות, חידוש הלגיטימציה הפוליטית ושיפור יעילות המוסדות הציבוריים הם מטרות לגיטימיות עליהן מסכימים הפלסטינים ושותפיהם הבינלאומיים בה במידה.

אך השאלה שמציבה את עצמה היום היא: האם המוסדות הפלסטיניים עדיין מחזיקים בזמן וביכולת הנדרשים ליישום הרפורמות הללו לפני שהדבר יגיע לשלב שבו הצלה תהיה קשה?

הדבר המסוכן ביותר בגישה הבינלאומית הנוכחית הוא שהיא מניחה שהמוסדות הפלסטיניים יישארו מסוגלים לפעול גם אם התמיכה מתעכבת ואם המשברים מצטברים, אך המציאות מצביעה על ההיפך.

רפורמה לא יכולה להצליח במוסדות המאבדים בהדרגה את יכולתן לתפקד, ואין לבקש מגורם שסובל ממשבר כלכלי מתמשך לבצע רפורמות נרחבות בעודה נאבקת לשמור על המינימום של יכולת תפקודית.

הרשות הפלסטינית נקטה במהלך השנים האחרונות צעדים כתגובה לדרישות בינלאומיות חוזרות שכללו את הקמת ממשלת טכונוקרטים, מינוי סגן לנשיא, עריכת בחירות מקומיות, ביצוע שינויים ומבנים מחדש בחלק מהמוסדות והגופים הביטחוניים, הפניות רחבות לפנסיה ונקיטת צעדים נגד דמויות המואשמות בשחיתות וביצוע תיקונים במסמכים פוליטיים וכלכליים רגישים.

אולי יש אנשים שיראו את הצעדים הללו שלא מספיקים, ואולי זה נכון, אך קשה להכחיש שלא קרה דבר, או שכל הדרישות הבינלאומיות נדחו.

והנה עולה השאלה המרכזית:
אם הרפורמות כבר החלו, היכן התמיכה שעוזרת להצליח?
אם המוסדות מגיבים לדרישות בינלאומיות, היכן התמריצים שמעודדים את המשך הדרך הזה?

המסר שמגיע לרחוב הפלסטיני היום הוא שרשימת הדרישות מתרחבת כל הזמן בעוד שהתמיכה הפוליטית והכלכלית ממתינה.

אבל המציאות לא מחכה; רופא בבית החולים הממשלתי לא יכול להמשיך לנצח בטיפול בחולים בעוד הוא מתמודד עם משבר כלכלי גובר, והמורה לא יכול להמשיך בשליחותו החינוכית במשך שנים רבות תחת מצב מתמשך של חוסר ודאות כלכלית.

העובד האזרחי והצבאי, שעל יציבות המוסדות הוא נשען, לא יכול להמשיך לנצח לדרוש לעמוד בעומסים בעוד שעליו מצטברים חובות והתחייבויות משפחתיות.

הדיון על משבר הרשות הפלסטינית לא נוגע רק לשכר עובדים או לגירעון פיננסי, אלא קשור להתמשכות של המבנה המוסדי שעליו נשענת כל החיים הפלסטיניים. הרשות הפלסטינית אחראית, ישירות או בעקיפין, למחיית מאות אלפי משפחות, לניהול בתי ספר, בתי חולים, מוסדות אזרחיים וביטחוניים ושירותים בסיסיים, וכל נסיגה נוספת ביכולתה לפעול לא תוביל רק להחלשת מוסד ממשלתית, אלא גם להשלכות כלכליות וחברתיות שישפיעו על החברה הפלסטינית כולה.

במקום כמו עזה, התמונה נראית דחופה יותר; הפצועים והחולים לא יכולים לחכות עד שהרפורמות יסתיימו לפני שיגיעו לטיפול, הילדים שחיים באוהלים לא יכולים לחכות שנים עד שיתקיימו דיונים פוליטיים לפני שיתקבלו מקום מגונן מפני החורף והקיץ, והמשפחות שאיבדו את בתיהם לא יכולות לדחות את שיקומם עד שיסתיימו הדיונים הבינלאומיים על דרישות וצעדים.

ובמשפט המערבי, הקהילות הפלסטיניות הסובלות מהתקפות מתנחלים, שריפות בתים, כלי רכב, חוות וגניבת צאן והתקפות על חקלאים ורועים לא יכולות לחכות עד שתצא שגרה פוליטית חדשה או שיתחילו מגעים לעתיד שעשויים להתקיים או לא.
ולכן השאלה שצריכה לעלות בבריסל, ובוושינגטון ובבירות התורמות היא לא רק: מהן הרפורמות הנדרשות?

אלא גם: מה יישאר לתקן אם תימשך הידרדרות המוסדות הפלסטיניים?

אם אתם רוצים רפורמה באמת, המדיניות שלכם היום עשויה להפוך את הרפורמה לבלתי אפשרית; הקהילה הבינלאומית מדברת כל הזמן על מניעת כאוס, מניעת ריק ביטחוני, והבטחת עתיד יציב לעזה לאחר המלחמה, שמירה על היציבות במערב והימנעות מעלייה של כוחות קיצוניים יותר, והגנת על ההשקעות הפוליטיות והכלכליות שהושקעו בבניית המוסדות הפלסטיניים במהלך השנים האחרונות.

אך השגת מטרות אלו דורשת קודם כל שמירה על המוסדות המסוגלים ליישם אותן.
אם ההידרדרות תימשך, אירופה, ארצות הברית וישראל עלולות להתמודד עם מציאות חדשה של קריסת השותף המנהלי והמוסדי שעליו סמכה הקהילה הבינלאומית במשך עשורים, והפסקת כל תכנית עתידית לשיקום עזה, תוך הגדלת הסיכויים לכאוס ולאי יציבות ואובדן המבנה המוסדי הנדרש ליישום כל הסכם פוליטי עתידי ואובדן חלק גדול מההשקעות שהשקיעו המדינות התורמות מאז הקמת הרשות הפלסטינית והידרדרות סיכויי הפתרון הפוליטי לטובת אפשרויות קיצוניות יותר מצד כל הצדדים.

מה שדרוש היום הוא לא לוותר על הרפורמה ולא להתעלם מהבעיות האמיתיות שהמערכת הפוליטית הפלסטינית מתמודדת איתן; הדרוש הוא להציל את אפשרות הרפורמה עצמה, ושתוך כך להעניק תמיכה דחופה שמונעת את הקריסה הפיננסית והמוסדית והכרה בצעדים הרפורמטוריים שבוצעו והבנייתם, והסתמכות על עקרון "תמיכה בתמורה להתקדמות" במקום "תמיכה לאחר סיום הרפורמה".
רפורמה זקוקה למוסדות המסוגלים לפעול, לעובדים המסוגלים להמשיך, ולחברה שיש לה את המינימום של תקווה לעתיד.

לפני שהדבר יהיה מאוחר מידי, השאלה החשובה ביותר שעומדת בפני הקהילה הבינלאומית היא לא איך לתקן את המוסדות הפלסטיניים, אלא איך למנוע את קריסתם קודם.