יום שאחרי בעזה: הקופסה השחורה שכולם מפחדים ממנה

מאז שהחלה השיחה על "היום שאחרי" בעזה, עוסקות הצדדים המקומיים, האזוריים והבינלאומיים בהעלאת דעות שונות בנוגע לניהול הרצועה לאחר המלחמה. עם זאת, רוב הדעות הללו עוסקות בתוצאות ומקבלות מרחק מהמהות של הבעיה. הבעיה האמיתית אינה נוגעת לשיקום או להקמת ממשלה חדשה או לפריסת כוחות ביטחוניים, אלא באותה "קופסה שחורה" שמכילה את השאלות הכי רגישות ומסובכות.

מי בוחר את הרשת הפוליטית והביטחונית שתנהל את עזה? מי מעניק לה לגיטימציה? מי קובע את תפקידיה וסמכויותיה? מי מחליט מתי היא תהפוך לחלק מהמערכת הפוליטית הפלסטינית? שאלות אלו נראות במבט ראשון כמנהליות או טכניות, אך למעשה הן שאלות הנוגעות לריבונות, ייצוג והחלטה לאומית.

בהיסטוריה, לא הסתיימו המשברים הגדולים ברגע שהמלחמות פסקו. מלחמות משאירות אחריהן ריק פוליטי שיותר מסוכן מהקרבות עצמם. במקרה הפלסטיני, אמת זו נראית בולטת יותר. לאחר כל סבב עימות הייתה צפה הבעייתיות של רשות והלגיטימציה כמו שהיא הקשיים ביותר, שכן ניהול האדמה אינו נפרד מייצוג העם, והרשות אינה משיגה את הלגיטימציה שלה רק מהיכולת שלה לנהל, אלא מקבלת הציבור בה ובאמונתם שהיא מבטאת את רצונם הלאומי.

היום קיימות הצעות רבות לעזה. ישנם מי שמדברים על ניהול מקומי, אחרים מעלים תפקיד ערבי או אזורי, בעוד מספר צדדים בינלאומיים מדברים על סידורים ביטחוניים ומנהליים זמניים. אך כל ההצעות הללו נתקלים באותו השאלה: מי מחזיק בזכות לבחור את המודל הזה? האם הרשות הבאה תהיה תוצאה של הסכמה פלסטינית או תוצאה של הסכמות חיצוניות?

הסכנה בשלב הזה היא שהתשובות עשויות להיות מוכתבות לפני שיידונו. אם הרשות החדשה תגיע עם החלטה חיצונית, היא תתמודד עם משבר לגיטימציה מרגע היוולדה. אם היא תגיע דרך צד פלסטיני אחד ללא הסכמה לאומית רחבה, היא עשויה להעמיק את הפיצול הנוכחי. אך אם היא תתבסס על שותפות לאומית אמיתית ורצון ציבורי ברור, היא עשויה להוות הזדמנות לבנות מחדש את המערכת הפוליטית הפלסטינית על יסודות הרבה יותר מוצקים.

המוזרות היא שרוב הדיונים הנוכחיים עוסקים בצורה של הניהול הבא, בעוד הדיון על מקור הלגיטימציה נעדר. חברות אינן מתייצבות רק בשל קיום רשות המנהלת את ענייניהן היומיים, אלא כאשר הן משוכנעות שהרשות הזו מייצגת אותן ומבטאת את האינטרסים שלהן ושואבת את קיומה מרצונן החופשי.

הקופסה השחורה של היום שאחרי בעזה אינה מכילה רק שמות של אנשים או מוסדות, אלא מכילה שאלה גדולה יותר: מי מחזיק בזכות להגדיר את הלגיטימציה הלאומית הפלסטינית בשלב הבא? ומי קובע את הקשר בין התנגדות לפוליטיקה, בין ניהול לריבונות, בין המציאות שהמלחמה فرضה ובעתיד שאחרים שואפים אליו הפלסטינים?

לכן, השיחה על היום שאחרי תישאר חסרה כל עוד לא ייפתחו הקופסאות הסגורות הללו. השיקום ניתן למימון, המוסדות ניתנים להקמה, הסידורים הביטחוניים ניתן להסכים עליהם, אך הלגיטימציה אינה נקנית או נכפתה בכוח. היא נבנית דרך הסכמה לאומית ורצון ציבורי.

בסופו של דבר, אולי השאלה החשובה ביותר אינה: מי ישלוט בעזה? אלא: מי יחזיק בזכות לקבוע מי ישלוט בעזה? התשובה על שאלה זו היא שתכריע את צורת העתיד הפלסטיני כולו, ולא רק את עתיד הרצועה.