השקר הישראלי הגדול

זה כבר חודשים רבים נשמעת בישראל ומחוצה לה שפה שמהווה את בנימין נתניהו כאחראי היחיד על המלחמות המתמשכות, ומציגה את המשבר הישראלי Crisis כמשבר של מנהיגות ואדם, ולא כמשבר של פרויקט פוליטי שלם. האופוזיציה הציונית מוצגת כחלופה מתונה והגיונית יותר, בעוד שמקודמת הרעיון שיש הבדל מהותי בין הימין לשמאל הציוני בדעה על מלחמה ושלום. אך המלחמה המתמשכת מאז השביעי באוקטובר חשפה יותר מאי פעם שההבדל הזה, אם קיים, שייך לאסטרטגיה וטקטיקה ולא לעיקרון ולמטרה.

המפלגות המתקיפות את נתניהו היום לא התנגדו למלחמה בעזה, או להתקפות על לבנון וסוריה, ולא למתקפות על איראן. למעשה, רבים מהמובילים שלהן דרשו להרחיב ולהחמיר את הפעולות הצבאיות כאשר היה על נתניהו להתכופף תחת לחצים אמריקאיים או בינלאומיים. וכשמתנגדיו מאשימים אותו שהוא נכשל בתרגום ה"הישגים הצבאיים" ל"הישג פוליטי", הם אינם מבקרים את המלחמה עצמה, אלא דורשים ממנו לנצל את תוצאותיה בצורה טובה יותר.

נתניהו העלה את רף מטרותיו לגבהים לא מציאותיים: הפלת המשטר האיראני, חיסול התכנית הגרעינית, סיום פרויקט הטילים הבליסטיים, ועצירת התמיכה של טהראן בתנועות ההתנגדות באזור. אך אף אחת מהמטרות הללו לא הושגה באופן מלא, זאת לפי ההכרות ההולכות ומתרבות מישראל. ועדיין, כישלון זה לא גורם לבחון את הבחירה הצבאית, אלא לדרישת החמרה נוספת.

וכאן מתגלה האמת הבסיסית: הבעיה בישראל אינה רק נתניהו, אלא הקונצנזוס הפוליטי והביטחוני שרואה בכוח הצבאי את האמצעי היחיד לניהול הסכסוך. האופוזיציה שמאמצת אותו היום בהחלשת מעמד ישראל בוושינגטון או בחיזוק השפעת קטר, מאמצת את אותה ראייה על המלחמה ועל הקשרים עם הפלסטינים והאזור, ולא מציעה חלופה פוליטית אמיתית.

נתניהו הבין לאחר השביעי באוקטובר שהפגיעה שהייתה בחברה הישראלית יכולה להיות מועברת לדלק למלחמה ארוכה ומתרקמת. אז במקום להתמודד עם אחריותו על הכישלון הביטחוני והפוליטי, הוא בחר להפוך את המלחמה למצב קבוע. והכי חשוב, הוא הבין שרוב הכוחות הפוליטיים בישראל יתנו לו את הכיסוי הנדרשה לכך, לא משנה כמה תהיה עלות המלחמה ההומאנית והפוליטית.

זהו השקר הגדול שחשפה המלחמה: אין מחנה השואף לשלום מול מחנה השואף למלחמה, אלא חילוקי דעות פנימיות בין כוחות שמסכימים על מהות המיזם עצמו. ולכן צמצום המשבר באדם אחד הוא שמכסה על אמת עמוקה ומסוכנת יותר, והיא שלמבנה המערכת הפוליטית הישראלית כולה הפכה להיות יותר נוטה למלחמה מתמדת מכל תקופה אחרת.

והחשוב מכל, המלחמה הנוכחית חשפה את השבריריות של ההבחנות המסורתיות בפוליטיקה הישראלית. המונחים שההשתמשו במשך עשרות שנים כמו "הימין" ו"השמאל" כבר לא מפרשים את המציאות, אם כבר הסבירו אותה אי פעם. מה שמכונה "השמאל הציוני" נחלש והתכווץ עד שנעלם, בעוד המפלגות המוגדרות כ"מרכז" או "שמאל מרכז" עברו לעמדות פוליטיות וביטחוניות שלא שונות בעיקרון מהימין, ואף שחלקן אימצו עמדות שקשות יותר מאלה של נתניהו עצמו בנושאי מלחמה וביטחון.

השנים האחרונות הוכיחו שהחילוקי דעות בתוך המחנה הציוני סובבים סביב ניהול הסכסוך ולא סביב סיומו, וסביבות צורות הכוח שנעשה בהן שימוש ולא סביב דחייתן. לכן לא היה מפתיע שדווקא מפלגות האופוזיציה תמכו ברוב המלחמות ובפעולות הצבאיות שישראל נלחמה בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן, ודרשו רבים מהמובילים שלהן להרחיבן כאשר הממשל נראה מהסס או נתון ללחצים חיצוניים.

והניסיון מ"ממשלת השינוי" ב-2021 מציע דוגמה ברורה לכך. אם כי היא הוצגה כאופציה לנתניהו, לא יצרה פסק ביניו לבין מדיניותו הבסיסית, אלא המשיכה באותו מתווה בדיוק בהתמודדות עם הפלסטינים, ההתנחלות והשימוש בכוח הצבאי. לא היה שינוי במהות המיזם הפוליטי, אלא באנשים שמנהלים אותו. ולכן ישראל חזרה במהרה לאותו מצב עם חזרת נתניהו לשלטון.

ומכאן שהסקרים שמעניקים לאופוזיציה הנוכחית יתרון על מחנה נתניהו לא צריכים להתפרש כאינדיקציה לשינוי פוליטי אמיתי. גם אם מפלגות אלו יצליחו להקים ממשלה בעתיד, או יקראו לכך על ידי השגת רוב של כמעט 60 מנדטים, כל הסימנים מעידים שהמלחמות לא יפסקו. אין בתוך המחנה הציוני השולט כוח פוליטי משפיע הקורא לסיים את המלחמה בעזה או לבחון את הדוקטרינה הביטחונית השולטת במדיניות הישראלית במשך עשרות שנים.

ולכן השקר הישראלי הגדול אינו נמצא רק בתיאור נתניהו כאחראי לבעיה, אלא גם בפרסומים על קיומו של מחנה ציוני חלופי שנושא פרויקט שונה. הסכסוך בתוך ישראל איננו בין תומכי מלחמה לתומכי שלום, אלא בין כוחות המחליטים על הפרטים ומתקבצים סביב מהות אחת: ניהול הסכסוך בכוח ושמירה על המיזם עצמו. ולכך ששינוי השלטון, אם יתרחש, עשוי לשנות את הפנים ואת הסגנון, אך הוא לא ישנה את המדיניות הבסיסית, ולא יהווה בהכרח מוצא לסיום המלחמות.