פילוסופיית הריבונות והצדק בפרויקט טראמפ לרצועת עזה

מחבר: منتهى ربايعة

תכנית טראמפ שפורסמה ביום עיתונאי משותף עם נתניהו בתאריך 29 בספטמבר 2025 לגבי רצועת עזה מהווה תחנה חדשה בסדרה של יוזמות פוליטיות החולקות הימורים של כוח, חישובים גיאופוליטיים ושאיפות אסטרטגיות של מעצמות גדולות. זו לא רק יוזמה טכנית או הסכם זמני שמטרתו להפסיק את מעגל האלימות המתמשך, אלא היא נושאת בתוכה פרויקט לעצב מחדש את התמונה הפוליטית והביטחונית בעזה, ולשרטט מחדש את גבולות הריבונות וגבולות ההחלטה הפלסטינית. 

תכנית זו מגיעה בהקשר היסטורי ארוך של ניסיונות אמריקאיים וישראלים לעצב "פתרונות" המעמידים את הפלסטינים מול בחירות מוגבלות, והופכים את הסכסוך משאלה של חירות וצדק למכלולים ביטחוניים וכלכליים המנוהלים על ידי מאזני כוח.

ולכן, ההתמודדות עם התכנית לא צריכה להצטמצם לפרוק ממדיה הפוליטיים והמעשיים, אלא היא דורשת גישה פילוסופית המעלה שאלות עמוקות יותר על משמעות, סמכות, צדק וגורל. מהות הבעיה אינה נוגעת רק להסדרים ביטחוניים או פרויקטים של שיקום, אלא היא קשורה לדיאלקטיקה בסיסית: מי מחזיק בזכות להחליט על גורל קבוצה אנושית? והאם השלום מצטמצם בהיעדר מלחמה, או שהוא מבוסס על נוכחות הצדק כערך אנושי מוחלט?

היגיון התכנית מתבסס על כך שהריבונות הפלסטינית נדחתה ותלויה בתנאי רפורמה ופיקוח בינלאומי, מה שמחייב שהאוכלוסייה בעזה אינה פועלת בעיצוב עתידה, אלא נושא להחלטות חיצוניות. יוזמה זו, כפי שהיא נוסחה, שוללת מהפלסטינים את מימוש זכותם לקבוע את גורלם, ומביאה לכך שכל שינוי או התפתחות תהיה תלויה בפיקוח בינלאומי.

בנוסף, התכנית שוללת את הסוכנות של התושבים בעזה ומעמידה אותם תחת פיקוח של מועצת שלום בראשות טראמפ, כישות העליונה, דבר שמביא שוב אל קדמת הבמה את רעיון השלטון הקולוניאלי בפילוסופיה הפוליטית, שכן התפיסה של הובס לגבי הצורך בשלטון מוחלט כדי להבטיח ביטחון וסדר עשויה לשמש להצדקת השלטון הקולוניאלי, שבה נוכחות כוח המפעיל את שליטתו הופכת להיות חובה כדי להמשיך את היציבות.

הקריאה חושפת גם דיון פילוסופי בין צדק לרווח; שכן ההצעה מתבססת על פיצויים אנושיים ופוליטיים: חטופים مقابل אסירים, נשק مقابل חנינה, אדמה مقابل שיקום. היגיון זה מתקרב לגישה התועלתנית השואפת להשיג את מירב התועלת ומינימום נזק. אך השאלה העיקרית היא: האם צדק נמדד בפיצויים, או שהוא עיקרון מוחלט שאין עליו מו"מ? לפי התפיסה הקנטיאנית, האדם הוא מטרה לעצמו ולא אמצעי لتحقيق מטרות פוליטיות, דבר שסותר את היגיון ההחלפה שאומץ בתכנית. הפילוסופיה הקנטיאנית מדגישה את הצדק כערך מוחלט שאינו ניתן לחלוקה או מו"מ.

התכנית כוללת תנאי בסיסי המהווה פירוק נשק של חמאס בתמורה להבטחות על חיים שלווים. עם זאת, זה מעלה שאלה פילוסופית: אם ימנעו כלי אלימות מבלי להחזיר סמכות חוקית אמיתית לפלסטינים, האם יהיה שלום או רק שקט שהכפוי בכוח? פרדוקס זה מחזיר את הדיון לשאלת פילוסופיית השלום: האם השלום מוגדר רק בהיעדר מלחמה, או גם בנוכחות הצדק? גישה זו משקפת מנטליות שרואה את השליטה הביטחונית כיותר חשובה מהצדק, ורואה בהפסקת ההרג מטרה כשלעצמה בלי קשר לזכויות הפלסטינים.

התכנית מבטיחה את מה שהיא מכנה Gaza משגשגת, על בסיס הקמת אזור כלכלי מיוחד והצעת הזדמנויות עבודה והשקעות. שיח טכנוקרטי זה מתייחס לעזה כאל פרויקט פיתוח התלוי בתשתיות ובמספרים כלכליים, בעוד שהערכים הבסיסיים כמו היסטוריה, זהות, חירות וצדק נדחים.

מנקודת מבט פילוסופית, זה משקף את מה שמכונה השכל ההתקני שמרכז את הדגש על יעילות ופרודוקטיביות כלכלית תוך התעלמות מההיבטים המוסריים והאנושיים. הצעה זו מייצגת רצון להמיר את עזה לפרויקט בניה תחת פיקוח חיצוני, עם דחיקת הפלסטינים משותפות בעיצוב עתידם.

ולסיום, מתבהר כי ההתעלמות מהזכויות הפלסטיניות ותפקידי הערבים חושפת מנטליות שמתמקדת בשליטה מוחלטת ודחיפת תוצאות מעשיות על חשבון הצדק והכבוד. התכנית מבטאת ראייה של שלום כאמור ניהול של המשבר ולא צדק עבור העמים, שכן היא הופכת את הטרגדיה לפרויקט בנייה כלכלית שאינה פועלת תחת פיקוח בינלאומי, אך תוך כך מתעלמת מהשאלות הבסיסיות: מי מחליט? מי מחשב? ומה משמעות החירות לאחר פירוק הנשק ושיקום? במהותה, זו ראיה לשלום ללא זיכרון, ולאת הכלכלה ללא ריבונות, שיכולה לשתול את זרעי סכסוך חדש המחדש את האלימות במקום להפסיק אותה.