כיבוש חוקי

הבלבול לגבי החלטת ממשלת ישראל להתחיל לרשום שטחים נרחבים בשטחי יהודה ושומרון כנכסי מדינה אינו התפתחות אינטלקטואלית, אלא ביטוי למבוי סתום פוליטי ומוסרי מרכזי עימו מתמודדים כל מי שעדיין מאמינים שלמערכת הבינלאומית יש משמעות, ולחוק הבינלאומי יש תפקיד, וללגיטימיות הבינלאומית יש ערך העולה על הטקסטים. התמונה, בכל מרכיביה, מציבה את הצופה בפני שתי ברירות רעות: או לברך בזהירות על כל עמדה בינלאומית המתנגדת, גם אם היא מגיעה מאוחר ובאופן מרוכך, או להתעכב בהפתעה על עולם שמביט על פשע שחוזר על עצמו, מתועד ומפורסם, ולא עושה דבר מלבד לפרסם הצהרות דאגה.

ההחלטה הזו, במהותה, אינה מפתיעה ואינה יוצאת דופן. היא חוליה מתקדמת במסלול ארוך של סיפוח זוחל, שאותו ישראל מושגת בפרגמטיזם קר מאז 1967. ההבדל היחיד הוא שמה שפעם התבצע תחת כותרות "בטחוניות" או "זמניות", היום מוגש כמדיניות מדינה שלמה, שאינה מתביישת להצהיר על כוונותיה ואינה רואה צורך להצדיקן. כאן לא מדובר בהשתלחות בהתנהגות, אלא באמונה מוצקה הרואה באדמה הכבושה שלל לגיטימי, ובחוק הבינלאומי מכשול טכני שניתן להתגבר עליו בעדנה ובהדרגה.

המפתיע – או המכעיס – הוא לא ההתנהגות הישראלית כשלעצמה, אלא הסביבה הבינלאומית שגם אפשרה לה להפוך לדפוס קבוע. העולם שטוען להגנה על הסדר המבוסס על כללים, הוא עצמו שסיפק לישראל מטריית חסינות פוליטית ומוסרית חסרת תקדים. עשרות החלטות בינלאומיות התקבלו, הבולטת ביניהן היא החלטה 2334, וכלן נשארות חסרות שיניים. לא עונשים, לא עלויות, לא מחיר. כך ישראל למדה שיעור פשוט ומסוכן: ניתן להפר את החוק כל עוד העונש לא נובע.

חלק מהאנשים אוהבים להבחין בין "סיפוח רשמי" ל"צעדים מנהליים", כאילו רישום שטחים כנכסי מדינה הוא עניין טכני ולא פוליטי. הבחנה זו אינה רק תמים, אלא גם מטעה בכוונה. הסיפוח העכשווי אינו זקוק להכרזה דרמטית או לנאום רשמי. די אם האדמה תוכנן מחדש, ויתחדש מציאות חוקית ומנהלית, ותושבים ילחצו לתוך קנטונים צפופים, וכך ההכרזה תהפוך לפרט מאוחר. כך נוהלות האימפריות במאה ה-21: ללא רעש, עם הרבה ניירות וחותמות.

מאז הסכם אוסלו, ההתנחלות לא הייתה רק תחליף למסלול "השלום", אלא הייתה התשתית האמיתית שלו. בזמן שהמفاوضות התנהלו סביב "הפתרון הסופי", הטרקטורים עבדו ללא הפסקה, ובסיסי שטח חדשים שורטטו, והמשאבים נלקחו, וכפרים נפרדו מהסביבה הטבעית שלהם. הרשות הפלסטינית נותרה כמכשיר מנהלי חסר ריבונות, בעוד שהשליטה נותרה בידיים של הכיבוש. היום, החלטת "נכסי המדינה" אומרת בבירור: מה שהיה זמני הסתיים, ומה שהיה מקום למשא ומתן ננעל.

ואולי ההשוואה לסיני נעשתה לעיתים קרובות כדרך להאדיר את התמונה, אך היא למעשה מאשרת את הכלל ולא מכחישה אותו. סיני לא סופח כי היא נכנסה למשוואה פוליטית בינלאומית שונה, שהביאה לישראל מחיר אסטרטגי על הסיפוח. אולם הגולן סופח כאשר ישראל הבינה שהעלות אפסית, והגדה המערבית מתקדמת באותו כיוון, אך עם טקטיקה יותר מתוחכמת ופחות רעשנית.

השאלה האמיתית שצריך לשאול אינה על כוונות ישראל, היות שהן חשופות עתה, אלא על חוסר היכולת או על תחושת הקונספירציה של הקהילה הבינלאומית. מדוע העונשים מוטלים על מדינות שמפרות את החוק הבינלאומי במקרים מסוימים, ואילו כאשר ישראל היא המפרה, מתבצע הימנעות? מדוע הכיבוש נתפס כ"סכסוך ניהולי" ולא כפשע מתמשך? התשובה הכואבת היא שהסטנדרטים הכפולים כבר אינם תקלה במערכת הבינלאומית, אלא אחד היסודות הבלתי מוצהרים שלה.

הדבר המסוכן ביותר בהחלטת רישום האדמות אינו מה שהיא קוטעת מהפלסטינים, אלא מה שהיא חושפת על העולם: עולם שאיבד את האומץ הפוליטי, והחליף את הצדק במציאות, ואת החוק באיזונים. בהקשר זה, הסיפוח אינו מתכוון יותר לאירוע מפתיע, אלא לתוצאה לוגית של מערכת שבחרה בשותפות של שתיקה, וביטול כמדיניות, ובחירה של ההמתנה כמעשה חבוי. וכאשר הגזל מונגש, נהיה המאבק על הזכות מעשה אליטיסטי… וכמובן, גם פעיל במקביל.

לסיכום, סכנת החלטת "נכסי המדינה" אינה בכמות הדונמים המוקפאת, אלא בפילוסופיה שעומדת מאחוריה: פילוסופיה רואה בחוק כלי בידי הכוח, ולא כבל. וכאשר הכיבוש מנוהל על ידי חותמות ולא טנקים, וכאשר הגזל מוסדר ולא מוצהר, השאלה אינה רק על עתיד הגדה המערבית אלא גם על גורל מערכת בינלאומית שבחרה בשותפות של שתיקה, בלגיטימיות כעדשה, ובסיפוח כעניין רגיל.