מי שלא שותל תקווה שותל עזיבת...

כאשר התמונות מכפר כנא מתפרסמות כאילו מדובר בעימות בין מיליציות, שאלה כבד חודר לכל בית בקהילתנו: לאן אנו הולכים? כאשר ביום אחד נרצחים ארבעה או חמישה מאותה עיירה או אחרת, מהצפון הרחוק ועד הנגב, וכאשר אב ובנו נרצחים, וכאשר בעל חנות נאלץ לסגור את חנותו כי אינו יכול לשלם את ה"הגנה – פרוטקשן", המחשבה על הגירה הופכת לתגובה מובנת, לא לרעיון אינטלקטואלי. יש מי שמסתכל על המראות הללו ואומר בפשטות: המקום הזה כבר לא בטוח.

ההגירה הפכה למציאות מוחשית בכל כפר وعיר ערבית. זה לא עוד החלטה פרטית שמתקבלת בחשש, אלא נושא שיחה בבתים, בבתי קפה ובדפי מדיה חברתית. איננו עומדים בפני גחמה חולפת או חלום רומנטי של חיים אירופיים או אמריקאיים, אלא בפני תופעה רחבה geworden שהיא כמו מגפה המשקפת סגירת אופק ביטחוני ופוליטי כאחד.

העניין לא מתמצה בהכנסה ובתעסוקה וברמת חיים. החרפת האפליה הגזעית הממוקדת היא הגורם הראשון להגר.

אך האלימות הפנימית וחוסר תחושת הביטחון הפכו לגורם החזק ביותר. ההגירה עולה בקצב מהיר בשנים האחרונות עם עלייה במספר מקרי הרצח, בעוד ששיעורי הפתרון של אותם פשעים נמוכים הרבה יותר לעומת כאלו בחברה היהודית. אלו לא נתונים חולפים בדו"חות רשמיים, אלא מדד יומי לתחושת הבטחון. וכאשר מתווסף לכך תחושה חוזרת שהאזרחות מותנית, והאפליה כתובה על כל קיר, מתחזקת ההכרה שהאופק מוגבל, שהעתיד לא יציב ולא בטוח, וההגירה הופכת לאופציה.

נכון שההגירה אינה רק ערבית. גם יהודים עוזבים ממניע כלכלי או פוליטי או בחיפוש אחר איכות חיים גבוהה יותר. בשנים האחרונות נרשמה עלייה בבקשות ההגירה לאירופה ולאמריקה الشمالية, בנוסף למעבר של מקצוענים בקטע הטכנולוגי לעבודה בחו"ל. אך ההבדל לא טמון במספר המהגרים בלבד, אלא ביכולת של כל קהילה לפצות. החברה היהודית מחזיקה במבנה כלכלי רחב ואחראית למעבר של הגירה חזרה מהחוץ, וזה מאפשר לה לספוג את עזיבת אלפים מבלי להפר את מאזן האוכלוסייה או הכלכלה שלה. לעומת זאת, החברה הערבית, אין לה מקור פיצוי מלבד הצמיחה הטבעית.

ההגירה כאן אינה משמעה העברת פרטים בלבד, אלא גזירת שכבת שלמה מההון האנושי מתוך רשת חברה חלשה מלכתחילה. המשוואה שהצעירים ניצבים בפניה כיום היא רציונלית ונוקשה בו בזמן: תחושת ביטחון נמוכה מאוד, לצד גזענות מחמירה, מצב כלכלי קשה ומשבר הדיור, מול סביבה שמספקת יציבות יחסית ואופק מקצועי רחב יותר באמריקה או באירופה. לא מדובר באהבה פחותה למקום, אלא בדאגה גדולה יותר לעתיד. ההגירה אינה בגידה, והייאוש אינו חולשה, אך המשך הדימום ללא טיפול אמיתי משמעותו התרגלות להיעדר.

השאלה כיום: מי יישאר לאחר עשר שנים אם המצב הביטחוני שלנו ימשיך באותה מהירות? השאלה שיש להטריד כל פעיל פוליטי וכל מי שמגדיר את עצמו כמנהיג בקהילתו או כנציג שלה היא: האם עשינו די כדי לשדר תקווה وروح גורל משותף בין הצעירים שלנו? האם שיקפנו תמונה שמביעה את רצוננו הכנה לאחדות ולעמוד יחד מול הסכנות המתרקמות סביבנו מכל הצדדים? האם המנהיגות של החברה הערבית משדרת תחושת אחדות הגורל והעסק הציבורי או שהיא משקפת מצב של פיצול ואנוכיות והצלה אישית?

אם לא נצליח לשחזר את האמון, וליצור אופק קולקטיבי שמרגיש את הצעירים כי קיומם איננו קורבן אישי אלא השתתפות בפרויקט משותף, אז ההגירה תהפוך למסלול קבוע ומתרומם. אז לא תהיה השאלה למה הם חושבים לעזוב, אלא למה לא הצלחנו לשתול תקווה מול הצעירים שלנו והדורות הבאים.

התקווה איננה סיסמה לצריכה, ולא מילה שמועלה בחגיגת ומתעסקים בה לאחר מכן. התקווה בתנאים אלו הופכת למטרה בפני עצמה, למדיניות יומית, ולפרויקט מוסרי. חברה שאובדת תקווה אובדת את האיזון הפנימי שלה לפני שהיא מאבדת את בניה. לא נדרש מהמנהיגות להציע פתרונות קסם, אלא להגן על רעיון העתיד מפני התמוטטות, ולמנוע מהייאוש להפוך למחשבה קולקטיבית.

שתילת התקווה הפכה לתנאי להישאר בארץ. כאשר החברה, יחד עם המנהיגות שלה, אינה מצליחה לפזר נאום כולל ומטרה משותפת, ולספק דוגמה מוסרית שעולה מעל האינטרסים הצרים, החלופה היא הייאוש.

והתקווה איננה נולדת מכלום, אלא נבנית בקול ברור, ובעמדה מאוחדת, ובתחושה כנה שאנחנו קבוצה אחת בגורל אחד. בסקרים קודמים, ובסערה שהחלה בעוצמת ההתקוממות בסחנין, השיגה הרשימה המשותפת למעלה משישה עשר מנדטים, אך הת hesitation והכחדה החזירו אותה בסקר האחרון לשנים עשר מנדטים. וזהו סמן נוסף לירידת התקווה. המנהיגות החכמה שותלת תקווה בעתיד, וזה לא מתבצע אלא בהצגת הרצון האמיתי לשיתוף פעולה ולכיוון אחיד ולזרוק את רוח הצוות והיעד המשותף, ולא לפיצול ולחלוקה ולהתפאר שפרנסות את עצמך ולחתור על כישלונו של האחר.