כיבוש מוכר חוקית

הס confusion כלפי החלטת ממשלת ישראל להתחיל לרשום שטחים רחבים של אדמות ביהודה ושומרון כנכסי מדינה היא לא תוגה אינטלקטואלית אלא ביטוי למשבר פוליטי ומוסרי מרכזי שנשקף לכל מי שעדיין מאמין שהמערכת הבינלאומית יש לה משמעות, והחוק הבינלאומי יש לו תפקיד, ולמעמד הבינלאומי יש ערך העולה על הנוסחאות. הסצנה, בכל מרכיביה, מציבה את הצופה בפני שני אפשרויות, שתיהן מרות: או לקבל בברכה כל עמדה בינלאומית דוחה, אפילו אם היא באה מאוחר ומצונזרת, או לטבוע בתדהמה מעולם רואה את הפשע חוזר, מתועד ומוצהר, ולא מסתפק בהנפקת הצהרות דאגה.

ההחלטה הזו, במצצה, אינה מפתיעה ולא יוצאת דופן. היא שלב מתקדם במסלול ארוך של סיפוח זוחל, שמיומנת בו ישראל בפרגמטיות קרה מאז 1967. ההבדל היחיד הוא כי מה שהיה מתבצע קודם תחת כותרות 'ביטחוניות' או 'זמניות', כיום מוצג כמדיניות מדינה מלאה, שאינה מתביישת להצהיר על כוונותיה ואינה רואה צורך להצדיק אותן. כאן איננו מדברים על סטייה בהתנהגות, אלא על עקרון נוקשה השוקל את הארץ הכבושה כשלל לגיטימי, והחוק הבינלאומי כמעצור שטחי שניתן להתגבר עליו בסבלנות ובהדרגתיות.

המפתיע - או הפוגע - אינו ההתנהלות הישראלית כשלעצמה, אלא הסביבה הבינלאומית המאפשרת לכך להפוך לדגם קבוע. שכן העולם המדבר על הגנה על מערכת השלטת על הכללים, הוא עצמו שהעניק לישראל מחסה פוליטי ומוסרי חסר תקדים. עשרות החלטות בינלאומיות נחתמו, החשובה מביניהן היא החלטה 2334, וכלן נותרו חסרות שיניים. אין סנקציות, אין עלות, אין מחיר. כך למדה ישראל לקח פשוט ומסוכן: ניתן להפר את החוק כל עוד העונש אינו עולה על הפרק.

נעים לחלק מהאנשים להבחין בין 'הסיפוח הרשמי' ל'הנחיות מנהלתיות', כאילו רישום האדמות כנכסי מדינה הוא עניין טכני ולא פוליטי. הבחנה זו אינה רק תומת לב, אלא מסלפת במכוון. הסיפוח המודרני לא זקוק להצהרה דרמטית או לנאום רשמי. מספיק להנדס מחדש את האדמה, להטיל מציאות חוקית ומנהלית חדשה, ולצמצם את התושבים הילידים בתוך קנטונים צפופים, כדי שההצהרה תהפוך לפרט שולי. כך מנוהלות האימפריות במאה ה-21: בלי רעש, והרבה ניירות וחותמות.

מאז הסכם אוסלו, ההתיישבות לא הייתה תופעה המפריעה למסלול 'השלום', אלא הייתה התשתית האמיתית שלו. בזמן שהמשא ומתן התנהל סביב 'הפתרון הסופי', הדחפנים עבדו ללא הפסקה, וצויירו מפות חדשות על הארץ, ונלקחו משאבים, וכפרים הופרדו מסביבתם הטבעית. הרשות הפלסטינית נשמרה כמנגנון מנהלי ריק מסיבולת, בעוד שהשליטה נשמרה בידיי הכיבוש. היום, מגיעה החלטת 'נכסי המדינה' לומר בבירור: מה שהיה זמני הסתיים, ומה שהיה מקום משא ומתן נסגר.

אולי ההשוואה לסיני משמשת לעיתים קרובות כדי לייפות את התמונה, אך היא אכן מאשרת את הכלל ואינה מפריכה אותו. סיני לא סופחה כי היא נכנסה למשוואה פוליטית בינלאומית שונה, שהטילה על ישראל מחיר אסטרטגי על הסיפוח. ובנוגע לגולן, הוא סופח על ידי ישראל כשנודע לה שהעלות היא אפסית, והמערכת ביהודה ושומרון מתקדמת באותו מסלול, אולם בטקטיקת יותר ערמומית ופחות רועשת.

השאלה האמיתית שאותה יש לשאול אינה על הכוונות של ישראל, שכן הן חשופות, אלא על חוסר האונים או שיתוף הפעולה של הקהילה הבינלאומית. מדוע מוטלות סנקציות על מדינות המפרות את החוק הבינלאומי במקרים מסוימים, ואילו מתעלמים כשתהיה ישראל היא המפרה? מדוע מתייחס הכיבוש כ'קונפליקט אפשרי לניהול' ולא כפשע מתמשך? התשובה המעציבה היא שהסטנדרטים הכפולים לא מהווים עוד תקלה במערכת הבינלאומית, אלא אחד היסודות הבלתי מוצהרים שלה.

הדבר המסוכן ביותר בהחלטת רישום האדמות אינו מה שהיא לוקחת מהפלסטינים, אלא מה שהיא חושפת על העולם: עולם שאיבד את האומץ הפוליטי, והחליף את הצדק במציאות, ואת החוק באיזונים. בהקשר זה, הסיפוח אינו חוזר להיות אירוע מזעזע, אלא תוצאה לוגית של מערכת שבחרה בשתיקה שותפה, ובתשומת לב פוליטית, והמתנה כלילה. וכשניסיונות הסיפוח הופכים לחוקיים, המאבק על הזכות הופך למעשה אליטיסטי... ומעמיד פניו במקביל.

במסקנה, הסכנה של החלטת 'נכסי המדינה' אינה בכמות הדונמים המולאים, אלא בפילוסופיה שעומדת מאחוריה: פילוסופיה השואלת את החוק ככלי בידי הכוח, ולא כמכשול עליהם. וכשהכיבוש מנוהל באמצעות חותמות במקום טנקים, ונותן לגיטימציה לסיפוח במקום להוקיע אותו, השאלה אינה רק על עתיד יהודה ושומרון, אלא על גורל מערכת בינלאומית שבחרה בשקט שותפה, ובסוגיות דמויות כאב, ובסיפוח כעניין יום יומי.