בעוד אחרים סופרים קריאות בוז, הפלסטינים סופרים את שהידיהם... תופעות של המערכת הבינלאומית והמוסריות הסלקטיביות שלה

שגריר מדינת פלסטין לאיטליה 

אנו חיים בעולם שבו כעס על מספר קטן של ספורטאים ישראליים מטריד יותר מאשר הרג של מעל אלף ספורטאים פלסטינים. עולם שעוצר כדי לגנות את ההד של חוסר ההסכמה מהקהל, אך כמעט חסר כל רצון כשנדחקות קבוצות שלמות. כאילו קול הבוז הוא יותר מפריע מקולות הפצצות, ויותר משפיל מהשקט שאחריהם.

עולם שדן בהסרת חיילי הכיבוש הישראלי ומתנחלים מספרי ילדים פלסטיניים יותר מאשר דן בסיבות להמצאותם של חיילים ומתנחלים אלה בחייהם. במחסומים, בפשיטות על בתים וכפרים, במעצרים ליליים, בהתקפות על בתי ספר, ואפילו בפשיטה על הזיכרון עצמו. עולם שמדגיש כי על הפלסטינים להתאים את הנראטיב שלהם, אך לעולם אינו מאפשר להם לשנות את המציאות שלהם.

עולם שדואג מהמילים של משלחת מיוחדת של האומות המאוחדות שהוטלה עליה לתעד את ההפרות ודוברת בשפה של זכויות אדם והתחייבויות משפטיות, מציג זאת כאיום, בזמן שהוא בקושי זז מול מעשיו של פושע נרדף מהבית דין הפלילי הבינלאומי וחבורתו, המואשמים בביצוע פשעים חמורים בהתאם לחוק הבינלאומי, ומטפלים בהם כשותפים, ו"בני ברית דמוקרטיים", ו"מגני הציביליזציה". המוסר והיושרה נשפטים, בזמן שהפושעים חסרי המוסר, אלו המובילים להתעללות, זוכים לחסינות ולחופש מהעונש.

עולם השואף ל"שלום" דרך האיזון של כוחות, דרך עסקאות והסכמים שנחתמים מעל לחיים של המוחזקים תחת כיבוש, במקום שלום הוגן המתבסס על זכויות, צדק ושוויון. עולם שביקש מהמגורשים לקבל את מחיקתם, ומהנמצאים תחת כיבוש לקבל את הכנעתם, במקום לעזור להם לסיים את המבנים שהפיקו את הגירוש ועשו את הכיבוש והכנעה אפשריים.

ועולם שממהר למחא כפיים לדברי רודן שמתהדר "בפתיחת דלתות הגיהנום", אבל לא מציב את הכעס הנדרש כדי לגנות את המציאות שבה הרודן הזה ממשיך לדחוק את הדלתות, מונע סיוע, קובע מי אוכל, ומי מורשה לטפל בפציעותיו, ומי מתחמם, ומי יש לו גג להסתתר בו, ומי זז, ובסופו של דבר מי חי או מת. כאילו לפלסטינים מגיעה רק שפת דאגה, ורמזים סמלים, ואמפתיה מותנית, והודעות מחושבות בקפידה.

כאשר הרג ילד פלסטיני, נפתח הדיון. וכאשר פלסטיני נאסר ללא האשמה וללא משפט, מעצרו מתרץ. וכאשר בית פלסטיני נהרס, נוצרים התירוצים. וכאשר הקול הפלסטיני עולה, נאמר שאדם אינו אנושי. וכאשר קיים איום על קיום הפלסטיני, מבקשים מהפלסטינים להיות סבלניים, מאוזנים, רציונליים, ופרגמטיים.

נאמר לנו כפלסטינים שהספורט צריך להישאר נפרד מהפוליטיקה. אך הפוליטיקה כבר נכנסה למגרשים שלנו, לשדותינו, לבתי הספר שלנו, ולבתינו, ולשמינו. היא נכנסה כאשר ילד בעזה איבד את רגלו, ובכך גם את חלומו לרוץ יום אחד שוב. והיא נכנסה כאשר מאות מתקני ספורט הורסים וחוקרים היו קרסו, יחד עם הרעיון עתידיות: לשחק, להתחרות, ולחיות.
נדרש מאיתנו לא לה politicize את הסיוע. אך בפלסטין, מים, אוכל ותרופות הפכו לכלים של מצור והריגה נגד עם שלם. מה שהיה צריך לייצג את הערכים האנושיים, שובש ככלי של שליטה ודומיננטיות, שמשתמשים בו כדי להוציא ליחה עם מקורו מאוד.

נדרש מאיתנו לא לה politicize את החוק הבינלאומי, כלומר, לקבל את יישומו הסלקטיבי כאשר מדובר בזכויותינו. נדרש מאיתנו לכבד את ההליכים, בזמן שהם מעוכבים או מתרוקנים מתוכנם או מוזנחים כאשר הם מובילים למענה על שאלות. נדרש מאיתנו להאמין במערכת מבוססת כללים בזמן שהכללים שלה נשברים והגנותיה מוסתרות.

אומרים "קשת הקיום האתי ארוכה, אך היא מתעקמת לפי הצדק". אבל הקשתות לא מתעקמות לבד; הן מתעקמות על ידי אנשים, באומץ, ובשאילת שאלות, ובשיבה אקטיבית ללחוץ על עוול. והיום קשת זו מוגבלת, נטייתה מושהית על ידי חסינות מוחלטת מהעונש, מאלימות המידות, ומפרדוקס הנורמות...

אין לנו חוסר במידע. העובדות מתועדות, התמונות אינן ניתנות להכחשה, והחוק ברור. אך מה שאנחנו סובלים הוא משבר של בהירות מוסרית.

שאלתנו אינה מה אנו יודעים, משום שכולנו יודעים מה שצריך לדעת, אלא מה אנו מוכנים לעשות עם מה שאנו יודעים.

ושכדי להפסיק את ההימלטות מהעונש, כדי להטיל על השאלה, כדי להגן על זכויות לא יוצאות מהכלל, ושכדי שהחיים של הפלסטיני וכבודו וזכויותיו יהיו במשקל ובערך של חיי הישראלים, אזי קשת זו לא תתעקם. היא תישאר תלויה, מתוחה על ידי השקט, על ידי היסוס, ועל ידי חוסר פעולה.

לכן, האפשרות העומדת בפני העולם וכוחותיו היום ברורה ופשוטה:
או להמשיך להפעיל את העוול, יחד עם הסבל של עם שלם. לתכנן את הסבל הזה, לכנס אותו, להצדיק אותו, ולדאוג לו.

או לפרק את המבנים שהפיקו את העוול הזה, שמגוננים עליו, ואיפשרו לו להתפתח, ולסיים אותו לחלוטין וחד משמעית ועד סוף חיינו.