בין "כאן ירושלים" ל"כאן עזה"... קול של מולדת והעדרות של עם

בין "כאן ירושלים" ל"כאן עזה" משתרך חוט הקול הפלסטיני, כאילו הוא דופק מולדת שאינו נפסק, וסבל של עם שהפך למשמעות ולהודעה כאשר פלסטין, בכל שלב בהיסטוריה שלה, מתעקשת להציג מודל בהפיכת הסבל לחיים. כפי שהאנשים במחנות העקורים בעזה המציאו מחדש את פרטי יומם עם כלים פשוטים, משחזרים כישורים שעמדו להיכחד מהזיכרון תחת הלחץ של המצור ומחסור במשאבים. הפלסטיני מוכיח שוב פעם שיכולת ההסתגלות שלו אינה פעולה של הכרח בלבד, אלא ביטוי של תודעה קולקטיבית שנוצרה במשך עשרות שנים של ניסיונות קשים, עד שהעדיוד הפך לחלק מהזהות היומית שלו, וחיי עצמם הפכו לצורה של התנגדות ולהתמדדות.

תמונה זו מעוררת את זיכרון תחילתו של הקול הפלסטיני המאורגן, כאשר תחנת רדיו פלסטין (כאן ירושלים) השמיעה את קולה מירושלים בשנת 1936 בתקופת המנדט הבריטי, כדי להיות תחנה הפלסטינית הראשונה בתנאים יוצאי דופן. זו לא הייתה רק תחנה ששידרה חדשות ותוכניות, אלא מרחב לאומי שבו התגבשו מאפייני הזהות התרבותית והפוליטית תחת פיקוח הדוק. אנשים התאגדו סביבה בבתים ובבתי קפה מצפים לחדשות או לשירה, כי האוויר אז לא היה משדר חדשות בלבד, אלא יצר תודעה, ואמצעי לרגש קולקטיבי שכולם שותפים בגורל.

ועם כיבוש ירושלים בשנת 1948, עברה התחנה לרמאללה לשם שמירה על ממשות הקול הפלסטיני, בעוד שבגולים החלו לעלות בתחנות רדיו של המהפכה כמו קול הסופה וקול פלסטין, והשידור הפך לחוצה גבולות, נושא בשורה לאומית ושירים שהפכו לכלים לגיוס ותקשורת בין הפנים ותפוצה. הקול, בכל אותן שלבים, היה אמצעי לשמירה על הזיכרון מהשחיקה, ולהגנבת הסיפור מול ניסיונות ההכחדה, עד שהאוויר הפך להיות חלק מההיסטוריה הלוחמת והתרבותית גם יחד.

היום, לאחר עשרות שנים של מהפכת התקשורת שבמהלכה חשבו רבים כי זמנם של תחנות הרדיו נמוג, ובעידן שמעמדו תחת אתגרים של כיבוש, מצור, ופיצול ומכונת מלחמה, עולה אוויר חדש בשם (כאן עזה) וכמה גדול זה שם שמחזיר את השידור לא רק כאמצעי מסורתי, אלא כרעיון מאחד, וכצרכים אנושיים לפני שזו תהיה אמצעי תקשורת. מנצרת עד דיר אל-בלח, ולב עזה, מתאחדות החדשות עם השיחות והשירים הלאומיים, כדי ליצור מרחב תקשורתי שמנסה לאחד את מה שהגיאוגרפיה והפוליטיקה פיצלו, ולשחזר את המפה של המולדת דרך הקול.

עד שהעדיפויות של אנשים עשויות להיראות מוגבלות בלחם ובמציאת מגורים, ואפילו עם מגוון של מסכים ופלטפורמות, אבל קיומו של רדיו שנקרא (כאן עזה) מתעלה מעבר להודעה המהירה למה שיותר עמוק בהרבה: שהאזרח בעזה יכול למצוא את עצמו בקולו, לשמוע את פרטי יומו, לספר את סיפור הסבל הקטנים שאין להם כותרות גדולות. בשלב שאחרי ההפצצה, כאשר הקולמת שלהן נרגעות ונשמעות השאלות הכבדות, לשידור הרדיו הופך תפקיד של ניחומים וחיזוק, ותפקיד של עדות על הכאב והתקווה יחד.

(כאן עזה) אינה רק גל על מכשיר רדיו, ואינה תוכנית שכיחה בלוח השידורים; זו רעיון שאומר שעזה ראויה להישמע כפי שהיא ראויה להיראות. זהו מסר ששוכני הרצועה אינם מספרים בחדשות, אלא אנשים שיש להם יומנים וחלומות ותרבות ושירים. זהו מרחב להחזיר את הכבוד לאדם, ולחזק את תחושת השייכות בעידן שמנסה לפרק את הכל.

כוחו של (כאן עזה) טמון ביכולתה להגיע לבתים פשוטים, לאוהלים, לסמטאות שהעיפותה שלהם גבל על החרסום, כדי לומר לאנשים: אתם לא לבד. כל גל שמשודר הוא חוט אור דק בעמק הארוך, וכל מילה אמיתית היא חיזוק לזכות האנשים בסיפור. וכאן רז המשמעות המעמיקה של ההגשמה בין (כאן ירושלים) ו(כאן עזה): המשכיות הקול בכל תמורה שלזמנים, וביטחון של המסר בכל שינוי של אמצעים.

לאחראים על (כאן עזה): מה שאתם עושים אינו רק פעולה תקשורתית, אלא פעולה של אמונה באדם ובמולדת. אתם ממשיכים על סיפור שהחל לפני עשרות שנים, ומוסיפים לו מימד חדש שמתאים לאתגרים של זמננו. שמרו על חום הקול, על האמיתות שלו, ועל קרבתו לאנשים, כי הערך האמיתי של הרדיו איננו בכוח השידור, אלא בכוח ההשפעה.

מ(כאן ירושלים) ל(כאן עזה) מתברר שפלסטין איננה רק גיאוגרפיה כבדה בפצעים, אלא זהות חיה שמדברת ושרה ומספרת. האוויר הפלסטיני יישאר רישום זיכרון, ומנח לבשנות, ומקום לאחדות הקול. וככל שיש מי שמוצא בביטחון: (כאן...), המולדת נוכחת בקולו, והסיפור נמשך, והעמידה מתחדשת עם כל גל שחוצה את השמים להגיע ללבו של אדם שממתין לשמוע את קולו.

מכל עיר, עיירה וכפר פלסטיני, יש קול אחד: כאן עזה... קול עזה נוכח בינינו, וקול האדם שמתעקש להישמר למרות הכל. כאן עזה אינה גיאוגרפיה מוקפת, אלא משמעות שמתרחבת לכלול את המולדת כולה; אם עזה מדברת, מדברת פלסטין, ואם הקול שלה גוברת, גוברת יחד עם כאב הארץ ותקוותה.

כאן עזה... כאן כל פלסטין; זיכרון אחד, ולב אחד, ואוויר המוביל את הסיפור מבית לבית, מעיר אחת לשנייה, ומאשר שהקול כאשר הוא אמיתי הופך למולדת שלמה שאין לה גבולות.