דגל פלסטין מונף בפסטיבל ברלין ו"מכתבים צהובים" זוכה בפרס הזהב

SadaNews - המילים לא היו רק נאום קבלת פרס, אלא היו "צעיקת" ששברה את יסודות "ברלינלה בסט" בערב סיום الدورة ה-76 של פסטיבל ברלין לקולנוע הבינלאומי, אמש, שבת, 21 בפברואר 2026.

בעת שעלייתו של הבמאי הפלסטיני עבדאללה אלחטיב לבמה לקבל את פרס האספנים הטוב ביותר עבור סרטו "סיפורים מהמיצור" (Chronicles From the Siege), הפכה האולם לזירה להתמודדות.

אלחטיב, שהוקיע בתוקף את עמדת הממשלה הגרמנית על המלחמה בעזה, התמודד עם הלחצים שהופעלו עליו כדי לשתוק, והשיק את צעקתו הרועמת ששברה סערת מחיאות כפיים ממושכת: "באתי לפה מסיבה אחת בלבד… לומר שהפלסטינים יהיו חופשיים".

המ瞬ת שתוארה כ"שיא הרגשי" של הפסטיבל, הייתה רק הזרז שהוכיח כי הקולנוע הוא "המפלט האחרון" לחלום ולהפגנה.

ערב הסיום

הסרט הגרמני-טורקי "מכתבים צהובים" (Gelbe Briefe / Yellow Letters) בבימויו של אילקר צ'אטק (İlker Çatak) הצליח לזכות בפרס "דוב הזהב", הפרס הגבוה ביותר של הפסטיבל.

הניצחון הזה הוא רגע היסטורי יוצא דופן, שכן הוא מהווה את הפרס הראשון ב"זהב" לבמאי גרמני מזה יותר משני עשורים, במיוחד מאז שניצח פתיח אקין עם סרטו "נגד הקיר" בשנת 2004.

צ'אטק הצהיר לאחר קבלתו את הפרס כי ניצחון זה מעניק קול לאלו שאין להם קול, והזהיר מעליית משטרים המכבידים על חופש הדיבור, מעלה זכרונות משנת 1933 בגרמניה, ומדגיש כי האמנות נשארת המבצר האחרון מול הטוטליטריות.

הפרסים

המסלול הרשמי שבו התמודדו 22 סרטים גילה מגוון מדהים בהצעות האסתטיות והפוליטיות, ורשימת הפרסים המלאה הגיעה עם הסבר מקיף על סוגיות הסרטים הזוכים:

הסרט "מכתבים צהובים" (Gelbe Briefe / Yellow Letters) שזכה בדוב הזהב עוסק בסבלם של זוג אמנים בטורקיה לאחר שהבעל נרדף על ידי הרשויות בשל פרסומיו הדיגיטליים, מה שמאלץ אותם לוותר על יציבותם.

והניצחון של "הישועה" (Kurtuluş / Salvation) עמד בראש פרס הדוב הכספי (הפרס הגדול של ועדת השופטים), שבו הבמאי אמין אלبير מציג رؤية אפית לקונפליקטים מוסריים ופוליטיים שמשתלבים בעמקי הכפרים הנידחים, שם גורלות פרטיים נפגשים עם מורכבות השלטון והמסורות במפגשים דרמטיים מסובכים.

הסרט "מלכה בים" (Queen at Sea) זכה בדוב הכספי (פרס ועדת השופטים), שבו הבמאי לאנס המפר מציג חוויה קולנועית מתבוננת על הבידוד האנושי דרך סיפור של אישה המתמודדת עם הידרדרות זיכרון אמה והשפעותיו הנפשיות על חייה הנשואים.

והבמאי גרנט גי זכה בפרס הדוב הכספי עבור הבימוי הטוב ביותר על סרטו "כולם אוהבים ביל אוואנס" (Everybody Digs Bill Evans), שמתמקד בהיסטוריה ובמוזיקה של נגן ג'אז המפורסם ביל אוואנס במבנה תיעודי וניסי שחוקרים את גאוניותו האמנותית ואת מאבקיו האישיים בסגנון ויזואלי ייחודי.

הכוכבת הגרמנית סנדרה הולר זכתה בפרס הדוב הכספי עבור הופעה ראשית על סרט "ורדה" (Rose), שבה היא מגלמת דמות מורכבת של אישה הנאלצת להתחפש לגבר כדי להתמודד עם רוחות העבר שלה ואתגרים במציאות שלה, בדראמה היסטורית שחוקרת את מושגי הזהות והמגדר.

הפרס הדוב הכספי להופעה תומכת הוענק משותף לתום קורטיני ואנה קלדר-מרשל על הסרט "מלכה בים" (Queen at Sea), בעוד הסרט "נינה רוזה" (Nina Roza) זכה בפרס התסריט הטוב ביותר לסופרת ג'נייפר דולוד די סיל, وهو عمل המציע סיפור של קונצרטית אמנותית החוזרת לבולגריה כדי לבדוק את גאוניות ילדה פלא באיור.

וסרט "יו (אהבה היא ציפור מורדת)" (Yo – Love is a Rebellious Bird) זכה בפרס לתרומה אמנותית יוצאת דופן, שכן הוא מציע חוויה ויזואלית מיוחדת המתמקדת באסתטיקה הקולנועית כדי לספר סיפור על תשוקה ומרד בשפת הקולנוע המשלבת בין מוזיקה למציאות העכשווית.

ובקטגוריית הסרטים התיעודיים, זכה הסרט "אם היונים הפכו לזהב" (If Pigeons Turned to Gold) בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, وهو عمل للمخرיגה פיבה לאבוג'אקי המשתקף מהתבוננות עמוקה לגבי השינויים במציאות והיכולת לחלץ יופי מתוך מצבים קשים.

וכך נסתיימו הפרסים הגדולים עם זכיית הסרט הפלסטיני "סיפורים מהמיצור" (Chronicles From the Siege) של הבמאי עבדאללה אלחטיב בפרס עבודה ראשונה, وهو סרט שעוקב אחרי פרקים כואבים וגבורתיים של עמידה של האדם הפלסטיני תחת מיצור, ומספק עדות חיה ונועזת על הישרדות.

רעידת האחדות והמחאה

לא נעלם הד של מלחמת עזה מאף פינה בחגיגה, بل הבימה הפכה לזירה למחאה פוליטית בולטת.

הרגע המרגש ביותר היה עמידתו של הבמאי הפלסטיני עבדאללה אלחטיב, שאמר נאום נלהב שבו הוא דיבר על השקט הבינלאומי ועל עמדת הממשלה הגרמנית, והוקיע את "הקווים האדומים" המוטלים על הקולות המגנים על הצדק, וסיים את נאומו בצעקה "הפלסטינים יהיו חופשיים", مما פיצח גלי מחיאות כפיים רמות ועומדות באולם.

ובהקשר לאירועים לא אופייניים, נרשם בפסטיבל עמידה גבורתית של הבמאית הטוניסאית כותרא בן הינה, שסירבה לקבל פרס על עבודתה "קול הינד רجب", והשאירה את הפסל באולם כשהיא מצהירה כי השלום אינו "בושם שאנחנו מפזרים על האלימות כדי שהשלטון ייראה מנומס", ותיארה את הפרס כהזכרה בדם ולא כהוקרה לאמנות.

כמו כן, נרשם בפסטיבל יציאתה של הסופרת ההודית ארונדאטי רוי במחאה על הצהרות יו"ר הוועדה, וים וינדורס, שקרא "להרחיק את הקולנוע מהפוליטיקה", ועשו זאת ניסיונו לבטל את אחריות האמנות.

שהטלטלה הזו התעוררה את וינדורס בנאומו הסופי לנסות להכיל את המצב על ידי קריאה לקולנוע ולעוסקים להיות "ברית ולא אויבים" במלחמת האמת, מדגיש כי "לקולנוע אין צבאות, אבל יש לו את היכולת לחדור לחומות".

ובשטיח האדום, הכוכבים לא הסתפקו בלבוש, אלא יותר מ-80 משתתפים, בהם חוויאר בארדם וטילדה סווינטון, חתמו על מכתב פתוח שמאשים את הפסטיבל ב"שקט ממוסד" כלפי עזה.

מַרְאָה של התמודדות

הדורה ה-76 התאפיינה בנטייה ברורה לעבר "קולנוע התמודדות" המתרחק מבידור טהור כדי לצלול לעומק של משברים אנושיים.

הפרסים לא היו רק הערכה אמנותית, אלא העדפה ברורה לסרטים שיש להם את האומץ לומר את האמת מול השלטון.

הנצחון של סרט כמו "מכתבים צהובים" וחגיגת האולם עם "סיפורים מהמיצור" מאשרים כי הקולנוע remains a the strongest weapon in confronting the obscurity, and that international festivals are the space where art breathes the air of freedom.

עם ירידת המסך, נשארת קולות המוחים וצעקות המנצחים מהדהדות בחלל ברלין, מזכירות לכולם כי הקולנוע הוא "המפלט האחרון" לחלום ומחאה בו זמנית, וכשאמנות נוגעת בנושאים של בני אדם, היא vượt qua להיות רק דימוי והופכת למסמך היסטורי לשינוי.

המקור: الجزيرة