כאשר הסוגיה הפלסטינית מצטמצמת לניהול עזה

המפגש הראשון למה שכונה "מועצת השלום" בוושינגטון לא היה הזדמנות כלכלית חולפת, אלא הצהרה פוליטית ברורה להגדיר מחדש את הסוגיה הפלסטינית. היא לא הוצגה עוד כסוגיה של שחרור לאומי הקשורה לסיום הכיבוש והשבת הריבונות, אלא כתיק של ניהול ופיתוח שניתן לממן. באולם אחד, המיליארדים היו במרכז הבמה, וכללו מפות למסדרונות אזוריים ומיזמים טכנולוגיים, בזמן ששאלת היסוד העומדת בבסיס הסכסוך נעדרה: מי מסיים את הכיבוש? ומי מכיר בפלסטינים בזכותם לריבונות?

הסצנה נראתה יותר כהליך החלפה מאשר כאArquitectт פשרה: החלפת הפוליטיקה בניהול, חירות בהשקעה, וצדק בשפת התשואות והמימון. עזה הופכת מכותרת של עימות פוליטי פתוח לחלל שבו מחפשים "שלטון אפקטיבי". כך מסתכמת הסוגיה במספרים, והמימושים מתקצרים לתוך שקפים.

מה שענה היה לא רק הסגנון המציג של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, אלא הגישה שהניע הצוות שלו, ובראשו ג'ארד קושנר. ניהול התיק היה בראשיתו מנטליות של חברת סטארט-אפ המחפשת משקיעים, תוך הכנה של הצעות אטרקטיביות והבטחת תשואות, בעוד שהכוח הפוליטי של וושינגטון שימש למשיכת מימון ומחויבות. אולם הכסף לא קונה ריבונות, לא מסיר את מערכת הכיבוש, ולא מעניק לעם את זכותו לקבוע את גורלו. הוא יכול לבנות דרכים ונמלים, אך אינו בונה לגיטימציה.

נראה שטראמפ היה במצב רוח של מנצח. לאחר חודשים של ערפל, המועצה הציגה תוצאות ראשוניות, גם אם חלקן היו שקפים נוצצים בלבד. ניכרה שילוב ברור: מנטליות ה"עסקה הגדולה" עם לחצים פוליטיים אינטנסיביים להבטחת המימון. אך מה שהוצג כהישג כלכלי היה במהותו העקפה פוליטית.

האירוניה החריפה ביותר היא שהגורם המחזיק בהחלטת המלחמה בשטח נוכח במועצה, בעוד שהקורבן ונציגו החוקי נעדרים. נוכח מי שמדבר על "ניהול עזה", ונעדר מי שמדבר על זכותה. הייצוג הפלסטיני הופך לערוצי בירוקרטיה שולי, כאילו הסוגיה היא סכסוך מנהלי שזקוק לוועדת ביצוע, ולא עם הנאבק לחירותו.

וכאן מתגלה האמת: העדיפות איננה למי שיש לו את הזכות, אלא למי שיש לו כסף והשפעה. הבעיה מוגדרת מחדש כנושא של משבר מימון, לא משבר כיבוש. "היום שאחרי" מוצג כמתווה של שיקום, לא כתביעה פוליטית שמשתחררת מהשורשים הסכסוך.

אך הבעיה אינה מסתכמת רק במועצה הזו. רוב המדינות דנות בעתיד עזה כאילו היא מרחב ריק שממתין למי שינהל אותה. הוצגו תפיסות לגבי הסדרים ביטחוניים, כוח רב-לאומי, ניהול זמני, ושיקום מותנה. כל זאת מוצג כחלופה לשאלה שיש להימנע ממנה: מתי יסתיים הכיבוש? וכיצד יוכלו הפלסטינים לבחור את משטרם הפוליטי בחופשיות?

ההדרה של הפלסטיני מהיכולת לקבוע את גורלו אינה פרט חולף, אלא מדיניות ליצירת "יציבות" נמוכה; יציבות המשרתת את השיקולים הביטחוניים של מדינת הכיבוש, מונעת התפוצצות אזורית, ושומרת על המשבר תחת שליטה. יציבות ללא צדק, וללא אופק פוליטי.

המסוכן הוא להפריד את עתיד עזה מהקשר של הסוגיה הפלסטינית כולה. העילה איננה ניהול רצועה ננעלת, אלא עתיד של עם השואף לחירות. צמצום הדיון לגבולות עזה מחדש את הסכסוך הפרטי, וממיר את "היום שאחרי" לכלי לתכנון מחדש של המראה הפלסטינית בהתאם לשיקולים אזוריים ובינלאומיים, ולא בהתאם לרצון הלאומי.

השאלה שצריכה להיות נשאלת בפומבי: מי מחזיק בזכות לקבוע את עתיד עזה? הכוחות שנכשלו לעצור את המלחמה? או אלו שסיפקו את הכיסוי הפוליטי להמשך המלחמה? או שהזכות, פשוטו כמשמעו, היא של בני עזה עצמם בתוך מסגרת לאומית כוללת שאינה נתונה למנהיגות זרה?

כל מסלול שעוקף שני עקרונות ברורים, סיום הכיבוש בכל צורותיו, והכרת בזכותו של העם הפלסטיני לבחור את נציגיו, לא יהיה יותר מאשר ניהול זמני של משבר עמוק. ייתכן שכמו יוזמות אלה מצליחות לקנות זמן, אך הן לא יקנו לגיטימציה, ולא יבססו יציבות מתמשכת.

עזה איננה פרויקט השקעה, ולא סעיף בסדר היום של מועצה. היא חלק מעם שלא עזב את זכותו לחירות. וכל "יום שאחרי" שיעשה את העין מהאמת הזו לא יהיה אלא המשך של המשבר, בצורה יותר אסתטית, ופחות כנה.