רמדאן בעיני הזרות.. כיצד תיארו מטיילי העולם את לילות מצרים?

סדא ניוז - בשעה שהרמדאן הגיע, ביקרו במצרים מטיילים רבים מוסלמים וזרים במשך תקופות שונות, וכל אחד מהם שטף תיאורים על מנהגי וטקסי המצרים. ביניהם היו אבן בטוטה, אבן אלחאג', אבן ג'ובייר ונאסר חוסרו.

בין המטיילים הזרים היה האב פֶּלִיקְס פַּאבְּרִי שביקר במצרים בשנת 1483, והוציא ספר בשם "המסע מצרים" (Voyage en Égypte), שבו רשם את הלילה הראשון שלו ברחובות קהיר כשהיא מנצנצת באור המשואות והדלקים, ותרגם אותו לצרפתית ז'אק מאסון מהלטינית המקורית של פאברי. כמו כן כתב המטייל ברנרד פון בראיידנבאך על לילות הרמדאן בקהיר באמצע המאה ה-15.

הרמדאן היה מהדברים שלכדו את תשומת ליבם של חוקרי המשלחת הצרפתית, במיוחד "המַסְחָרָתִי" שמסתובב ברחובות העיר המגוננת בלילות הרמדאן, ומעיר את האנשים בדפיקות על תוף כדי לקום לאכול את הסחור.

תולדות המַסְחָרָתִי

חלק מהחוקרים טוענים שההופעה הראשונה של "המַסְחָרָתִי" בקהיר הייתה בעידן אנבסה בן יצחק בשנת 228هـ/843מ', שבו איש התחיל ללכת כל יום מהעיר אל-עסקר בפוסטאט למסגד עומר בן אלח'טאב כשהוא קורא לאנשים לקום לאכול את הסחור.

המדינה הפאטמית העניקה חשיבות רבה לחגיגת בוא הרמדאן ולהחיית הלילות שלו על ידי האירועים במסגדים וברחובות עם אורות מבהיקים מהשקיעה ועד השחר לאורך כל החודש.

שליטי המדינה הטולונית נהגו להתפלל במסגד ابن טולון, והקדישו אולם בפרלמנט להנחיות דתיות, שבו השתתפו 12 משוררים, שכל ארבעה מהם חילפו שירה דתית מהדהדת עד תפילת השחר, ושיבחו את אללה וקראו את הקוראן במנגינות נוגות לאורך כל החודש.

סולטני הממלוכים נהגו לשלוח מתנותיהם ברמדאן ליקיריהם בין האגפים וההשפעות ולהגיש מנות מתוקות שבמרכזן "ערימה של זהב". ומתוך הכבוד לחודש, הם נהגו לכבד את הציבור הרחב. הסולטאן הזוהר בייברס – לפי דברי הדוקטור سعيد עבד אלפתח عاشور – הקצה מנות אוכל ענקיות שיכלו להכין את אכילת שבירת הרמאדן עבור אלפי הצמים, שעמדו על חמשת אלפים צמים מדי יום.

והסולטנים שחררו עבדים והיו מהם שהעבירו שלושים עבדים רק ברמדאן על מספר ימי החודש.

חלקם צוו להכין שולחן מלכותי שהוקם באולם הזהב, אליהם הזמנו את האצילים, הפקידים ואנשי הקהילות מדי לילה, והשולחן השתלשש באורך האולם כ-174 מטר ורוחבו ארבעה מטרים, ורבים מאנשי קהיר נכחו בו, וחלקם השתתף ביותר מלילה אחת, והעלות שלו בלילה אחת הגיעה לשלוש מאות דינרים.

סולטאן ברקוק ציווה לשחוט "25 פרות" מדי יום לאורך הרמדאן, בשרן מבושל והופץ עם אלפי כיכרות לחם על פני אנשים במסגדים וברחובות ואפילו בבתי הסוהר.

הפצת הבשרים לא הייתה מוגבלת לסולטנים, אלא עשירים נהגו להפיץ את בשרם וצדקותיהם על העניים, כפי שציין המטייל הצרפתי ז'אן בלרן לאחר ביקורו במצרים בשנת 1581.

אחרי תפילת התראוי, הקוראים היו מוציאים את הקוראן, ובערב האחרון הם קראו אותו כולו, וכאשר הם סיימו, המואזין החל למכור תפילות סופיות, ומחזיקים בתשובה מבורכת.

חלק מהשייח'ים היו קוראים את הנישואין של בוכרי בטירה, ומתחילים את קריאתם בפני הסולטאן כשהקווים והפוסקים נוכחים.

החוקרים והשופטים היו מקיימים מועצה במסגד אלעזר ברשות השופט הראשי מהלילה הראשון של הרמדאן, והח'ליף היה שולח להם את מיטב מיני המזון והמתוקים.

הדוקטור עלי حسن, פרופסור לתולדות הממלוכית מציין שסולטני הפאטימים השתתפו בתפילת התראוי של הציבור, "היו מגיעים במשך החודש עם הרבה מעשים טובים, ושפע זה פשט לכל הציבור".

נדיבות המצרים

בין המטיילים הצרפתיים היה האמן ג'אק דו וילאמון (1560-1625) שביקר במצרים בשנת 1589, והוציא ספר בשם "טיוליו של האדון דו וילאמון" (Les Voyages du seigneur de Villamont) בשנת 1589, והוא ציין כי הוא שכר חדר המשקיף על רחוב עיקרי בעיר לפקח על חגיגות הרמדאן, תהלוכות של דרווישים, ותיאר את חוגי הזכר, המסגדים המוארים, ההתכנסויות בשוק, ומסיבות הברית שאליהם מגיעים חברים.

והוא תיאר את המצרים כנחמדים, ואמר: "יש להם מנהג יפה, שבו הם יושבים על הרצפה, אוכלים בחצר פתוחה, או בפני בתיהם, ומזמינים את העוברים בדרך בחמימות ובכנות".

החוקר הצרפתי ג'יומ אנדרי פיאוטו מן המחקר "המוזיקה והשירה אצל המצרים המודרניים" רשם את מקצוע "המַסְחָרָתִי" בספר המפורסם של המשלחת הצרפתית "תיאור מצרים" (Description de l’Égypte).

הוא תיאר את המַסְחָרָתִים: "הם אנשים שלא שומעים את שירתם אלא רק במהלך הרמדאן, וכך נקראים המַסְחָרִים, ומזמינים את השירים שלהם כל יום לפני עלות השחר, ומערערים את השעה ההיא בצניעות מוקפדת".

באופן דומה, תוך כדי ספרו "תיאור מצרים", ג'יומ אנדרי פיאוטו מתאר את המקצוע של המַסְחָרָתִים כשהוא אומר: "המַסְחָרָתִי אינו יוצא משכונת שלו על פי השטח אליו הוסכם על המַסְחָרִים, והוא נותן שוחד לשומר השכונה על סך כל החודש. ומזכיר את התפילות הדתיות, כמה שירים, וחלקם מספרים סיפורים קצרים עם מסר, ומזכירים את ראשי המשפחות בשמות, ואת מי שרוצה מהילדים, ואסור עליהם להזכיר את שמות הנשים".

והיה צרפתי שלישי שגם השתתף במשלחת הצרפתית בשנת 1798, מכונה גספאר דה שאברול, שהביע במשלחת הצרפתית למצרים בשנת 1798, כשהיה בן 25, והשתף עם חברו פיאוטו בחקר המנהגים והמסורות של חודש הרמדאן, שניתן בספר "תיאור מצרים".

בין מה שציין: "כל מצרי שואף לבצע את עבודתו במהירות במהלך היום ככל יכולתו, כדי לישון מספר שעות. אז תראה את החקלאי שוכב מתחת לתמר אחרי שהשלים את עבודתו הבוקר, והסוחר מתהדר בקטנוע שלו, והציבור שוכב ברחובות ליד קירות מגוריהם, והעשירים שוכבים על ספות מפוארות במשך השעות הקודמות לשקיעה, וכלם מתעוררים לפני השקיעה כדי להתבלה ולהתפלל ולשבור את הצום".

ד'ה סימפרול הוסיף: "המסגדים נשארים מוארים עד עליית השמש, והנפלאים שבין השדרות מבלים את הלילות בביתם בשיחות שימושיות. והרבה אנשים סומכים את עצמם לתיאורי סיפורי עם בבתי הקפה ומספרים את ניצחונות אבו זייד אל-הילאלי או סיפורו של הזוהר בייברס בדרכים מרהיבות".

מראשות נפוליאון בונפרטה, התפרסם הכרך הראשון של ספר "תיאור מצרים", שקשור לחקר החברתי סופר על ידי גספאר דה שאברול, לאחר שיצאה המשלחת ממצרים בשמונה שנים.

שעות לילה עד שחר

החוקר הרביעי של המשלחת, שמשך אליו מנהגים וטקסים היה המהנדס וההיסטוריון פרנסואה ג'ומאר, ולו יש חקר בשם "תיאור העיר קהיר וטירת הגבעה", שנמצא גם ב"תיאור מצרים", ציין שבו: "כל האנשים נמנעים ברמדאן מאוכל ומשקה ועישון ומכל הנאה בין עלות השמש ושקיעתה, אך ההשתעשעויות הללו מיד יש להן התענגות רבה. הם הולכים לתפילות קבוצתיות בסחפת בולטת, משתתפים בשיעורי עקרונות במסגדים, וחלקם מבצעים את עבודותיהם, אחרים מתעסקים בשינה! בכל זאת כולם חוגגים את הלילות של הרמדאן, כשהרדות מוארות ומלאות קפיצות סוערות, והם מתנודדים בין השווקים לבתי הקפה עד לאזנה של שחר".

אחרי המשלחת הצרפתית במשך מספר שנים, הכלוט בק, צרפתי, מייסד בית הספר הראשון לרפואה במצרים בתקופת מוחמד עלי נשיא, כתב את ספרו המפורסם "סקירה כללית על מצרים" שבו נכללו רשמיו על מצרים ועל עמה, וציין את הרמדאן ואמר: "הרמדאן אינו מגיע בעונה מסוימת בשנה (הלועזית), אלא נע בשנתי על פני 33 שנה לועזיות. בניגוד למה שחשנו באירופה שהוא חודש של בידור ופנאי, זהו חודש של מחסור מתשוקות. הצום אינו מוגבל ללהיות מנועים מאוכל ומשקה במשך היום, אלא כולל גם עישון, שעווה וריחות מתוקים. למרות שהאיסלאם פוטר את ההריוניות והחולים והנוסעים מהצום, חלק מהמאמינים החולים או הנוסעים לא מקבלים את הפטור! וכך הייתי עד לראות חולים בסוג של חום שדחו את הרפואה והעדיפו את המוות על פני כך לצום".

הרבה אנשים נוטים למוסדות, ולאחר מכן שמעו חלקם את המשוררים והזמרים בבתי הקפה. אחרים מעדיפים את משחקי הקוסמים, או חוגי הזיכרון סביב קבר אחד מהקדושים, וחלקם פונים לאזור האזבكية לשמוע קבוצות של מוזיקה טורקית, ומופעים של "צל מת" ו"ארגז" ושותים קצח וחריצי תירס ועוגיות פרי.

אחרי המשלחת הצרפתית בעשורים בודדים, החוקר האנגלי אדוארד ויליאם לין בפעם שלו על ספרו המפורסם "המצרים המודרניים, מנהגים ואופיים" (An Account of the Manners and Customs of the Modern Egyptians) כתב איך האנשים מתאמים זה עם זה את הופעת הירח של הרמדאן במצרים הקדומה, כשהוא אומר: "האו לפנות בטופ נאה ברחובות קהיר, וריקים... ei".

והחוקר "לין" רשם את היציאה של ה"מסחראות" כל לילה כשהם מעלים את קולם לזמירות הקודש. מבין השירים שלהם היו: הקומי הבהיר.. והאחד את הרעיון. ואת הישן.. את המולך. לוגו הישן תדעון: אחד אללה אצלך, החיים, כולי דבר, בני העולם תשים לב. קום, אכול את המזון שלך, הרמדאן מגיע לך.

המַסְחָרָתִי הכיר את שמות תושבי כל בית וקרא לכל אחד בשמו: "שיהיה זה יום שמח אצלך, ۋיירا" - (רש) כל מיה בוכה.

חיים חברתיים עשירים

בספרו "המסע של ברטון למצרים וחיג'אז" בשנת 1853, ריצ'רד ברטון, המטייל הבריטי רשם רגעים חשובים: "תותח השבירה נפגע מהקשת, ובאותו רגע.click קטע היפה הנפלא על כבודך. שמע של כדור נשמע מכניסו של קאשרהότε, שזועקים "שינוי! שינוי!", וכל אנשי קהיר מחזיקים בתשובות וצועקים "ברוכים".

וברטון טען: "הווה ובית חיל הבא אחד את חוג האמת אשר הוקם אצלכם. וכאשר אתה רואה את הערות הקיץ-- כאילו חל היית מתבהר מהפעמון רחב, המביט בהופעות אל השדרות|| ואושק המנצח! מתאר את חגי החג בלא שנח; למדתי עד מה שמעט Халу היה הורמוני, ובשום מקום שוכח, יכנסו לפולקעריים עם.+ גָג בּוּזֵר = דloge ייצור המראה اللہים: חל>הישן שבטח ונערכים לביקוקים-צר.