על "סיום הקולוניאליזם ההתיישבותי בעידן השמדת עם" של וیرצ'יני...

מחבר: علي حبيب الله

"אני לא רואה במה שמתרחש בעזה את שיא הקולוניאליזם ההתיישבותי, אלא סוטה רדיקלית ממנו" אומר לורנצו וירצ'יני - פרופסור להיסטוריה ופוליטיקה באוניברסיטת סוונבורן בטכנולוגיה במלבורן האוסטרלית - במאמרו "השמדת עם בעזה וסיום הקולוניאליזם ההתיישבותי", שניתן לערבית על ידי החוקרים אנס איברהים ופורסם לאחרונה על ידי מרכז מָדָא אל-כרמל.

ישראל נקראה תמיד כחברה התיישבותית, והציונות מאז ומעולם כקולוניאליזם התיישבותי. אך המאמר של וירצ'יני טוען כי קריאה היסטורית זו של ישראל והציונות אינה מספקת, לאחר מלחמות עזה, כבסיס לפרש את השמדת העם המתרחשת באזור.

ד"ר עזמי בשארה דן כבר בנושא זה במאמר מקביל על טבעה של ישראל לפני מלחמת ההשמדה על עזה באוגוסט 2021 תחת הכותרת: "קולוניאליזם התיישבותי או מערכת אפרטהייד, האם עלינו לבחור?", והפנה לכך את וירצ'יני עצמו כאחד מהחוקרים שעבדו על השימוש ב"קולוניאליזם התיישבותי" להבנת המיזם הציוני לפני המלחמה. בשארה הסביר, על פי וירצ'יני, את ההבדל בין קולוניאליזם קלאסי לקולוניאליזם התיישבותי דרך ההבדל בין שני ביטויים מכוונים לשוכנים המקומיים: "עבוד בשבילי" (קולוניאליזם קלאסי), ו"לך מכאן" (קולוניאליזם התיישבותי). הראשון נובע מ"לוגיקה של ניצול", בזמן שהשני נובט מ"לוגיקה של השכחה" שמטרתה לגרש את האוכלוסיות המקומיות ולהחליף אותן.

בשארה הסכים עם וירצ'יני בהבחנה זו, והדגיש כי הפלסטינים היו מודעים גם הם להבדל הזה זמן רב לפני שהוא נוסח אקדמית, שכן הפלסטינים תיארו את הקולוניאליזם הציוני בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת כקולוניאליזם התיישבותי "מחליף" או "מחלה". אחרת, מה התכוונו הפלסטינים במחליף? שואל בשארה, שסיכם במאמרו כי המיזם הציוני שילב בין שני מודלים קולוניאליים חידלוניים: הצרפתי באלג'יריה וההולנדי בדרום אפריקה; וכי ישראל היא קולוניאליזם התיישבותי מאז 1948, והקימה מערכת אפרטהייד לאחר הכיבוש של הגדה והקטע בשנת 1967.

אך זה היה לפני ה-7 באוקטובר 2023 ומלחמת ההשמדה המתרחשת. במאמרו האחרון על המלחמה, וירצ'יני סוקר את הדעות של מספר סופרים ואינטלקטואלים שהמשיכו לקרוא ל"קולוניאליזם התיישבותי" כרקע תיאורטי לפרש את ישראל במלחמתה על עזה, ותיארו את ההשמדה כשיא של קולוניאליזם זה, וביניהם יהודים כמו אבי שליים. אבל וירצ'יני כבר לא רואה את ההשמדה כשיא של קולוניאליזם התיישבותי, אלא סוטה ממנו, כי "השמדת העם היא מה שמתרחש כאשר הקולוניאליזם ההתיישבותי נכשל", כלומר הוא עובר את עדשת "הקולוניאליזם ההתיישבותי" כדי לפרש את מה שמתרחש.

"הקולוניאליזם ההתיישבותי" נשאר ביטוי אוניברסלי כדי לפרש את מציאות הקהילות ההתיישבותיות היציבות, עם פרלמנטים החוקים חוקים למתיישבים, ומתיישבים שנהנים מזכויות התיישבות ומעמד מחייה משופר. כאשר האוכלוסייה המקומית בקהילות הללו מדוכאת בתוך גבולות המוכרים בינלאומית, דרך כלים מבניים של הכלה ושליטה. שכן, המוות המוני כבר לא מתאים לישות אלו, שהחלו להעדיף לדאוג ל"ריכוך בת המוות" של "הגזע המקומי", שכן זמנים של הרג מאחוריהן, כפי שאומר וירצ'יני.

כך הוא מתכוון לקהילות באמריקות ובניו זילנד ואוסטרליה. אבל ישראל, בדגם שלה, נשארת מקרה שונה. וירצ'יני מעגן את מונח "הקולוניאליזם ההתיישבותי" כמסגרת תודעתית השייכת לישראל בשני שלבים: הראשון עם כתיבתו של החוקר הפלסטיני פאיז אל-סעיג בשנות השישים, בעקבות Occupation של הגדה המערבית והקטע. והשני עם עבודות המחשבה המרקסיסטית מקסים רודנסון שחקר את הציונות כקולוניאליזם התיישבותי, כאשר המונח חזר לתודעה בסוף שנות התשעים ותחילת האלף עם התפתחות אוסלו והתמוטטותה.

המרחק בין שנות השישים לשנות התשעים של המאה הקודמת ציין שלב שבו המדיניות הישראלית שאפה להכניע את הפלסטינים בצורה היררכית יותר מאשר למחוק אותם. ואז הגיעה אוסלו, שוירצ'יני ראה בה רגע קולוניאלי התיישבותי שהצביע על "פתרון" או פירוק מטאפורי של הקולוניאליזם, שכן היא נורמליזציה ותן לשליטה התיישבותית ולשליטת המתיישבים דרך דיבור על הכרה והמשא ומתן ובניית קשרים מכובדים יותר בין המתיישבים לרכיבים המקומיים כלומר הפלסטינים.

עם זאת, זה התמוטט במהרה. החברה הישראלית התרחקה מדגם הקולוניאליזם ההתיישבותי היציב, עם ההתעקשות של ישראל לדחות כל אופק פוליטי לפלסטינים. מה שסימן כישלון אסטרטגי של המיזם הציוני כקולוניאליזם התיישבותי. ועל כן שואל וירצ'יני: האם מה שאנו רואים היום - כלומר מלחמת השמדה על עזה - הוא "מוות" של הקולוניאליזם ההתיישבותי?

הכישלון של מדיניות ההשתלבות לאחר Occupation 1967, ולאחר מכן כישלון אוסלו, היה כישלון של הדגם ההתיישבותי. ואם מה שנחשב על ידי וירצ'יני "כמעט הצלחה" בשלב בין אמצע שנות השישים לשנות התשעים אינו מדויק בעיננו, אזי מלחמת ההשמדה המתרחשת בעזה מהווה המשך כישלון של דגם זה. בכך ישראל עוזבת ובלא חזרה לדגם הקולוניאליזם ההתיישבותי. שכן המערכת לחוזר לאופניה המדממים ומתנערת מכלי הדיכוי המבניים מדממת את עצמה. ובזמן שאין ישראל מתיישבת עם הדגם כפי שהתיישבה קודם, ההתקפה על עזה והגדה יחד, ומה שהיא נדרשת לגייס, מלווה בדחייה של מרכיבים יהודים רחבים בישראל, כפי שנאמר על ידי וירצ'יני.

וגם יותר מזה, המחבר מצביע על רעיון "הקולוניאליזם המתפוצץ" שהוגדר על ידי קהילות התיישבות אחרות כזרם קבוע של מתיישבים יהודים לתוך האדמות של האוכלוסיות המקומיות. אבל ההתקפה על עזה מכרסמת במסלול הזה, שכן ישראל לא הצליחה בעשורים האחרונים למשוך גלי מהגרים יהודים חדשים, אלא רבים מהם בוחרים כיום לעזוב בעקבות ההשמדה, שהפכה את ישראל למדינה של הגירה חיצונית. כי הטרור שהיא פועלת בעזה מאיים לרוקן אותה מהיהודים שלה יותר מכפי שהמגנות הפלסטינית מאיימת עליהם, כפי שמתאר וירצ'יני.

זה היה הכול במאמר "השמדת עם בעזה וסיום הקולוניאליזם ההתיישבותי", שבו הזהיר מחברו כי השמדת העם אינה משמעותה רק עזיבת ישראל לדגם הקולוניאליזם ההתיישבותי, אלא מאיימת על ישראל עצמה כחברה וכמיזם. עם הרבה מההערות שלנו על מה שהעלה וירצ'יני, במיוחד בפרשנות שלו לתולדות המיזם הציוני לצד ניסיונות קולוניאליים אחרים, נותר עיקר העניין שהמדיניות של השמדה והחלפה הציונית לא פסקה מעולם, גם אם שינתה את נבנתה. ככה גם הכותב לא העניק את התפקיד הפלסטיני כראוי במניעת את המהפך שלהם ל"אינדיאנים אדומים" כפי באופציות קולוניאליות אחרות.

עם זאת, השמדה היום פירושה להשמיד את הפלסטיני בעזה ולהרוס את עזה, שכן המיזם הציוני נושא מאפיינים קולוניאליים המתמשכים ליצור קהילה ציונית מוכנה להתפשר על דגמיה הפרועים ביותר.