שדה תעופה באתונה ורצועת עזה "לזכר מוחמד דרוויש"

מחבר: عادل الأسطة

במסגרת הטבח ומלחמת ההשמדה הוזכרו האירועים המתרחשים, מאז 7 באוקטובר 2023, אירועים דומים שעברו על הפלסטינים מאז 1948, עם הבדל ברוטליות שהגיעה לשלב שלא חווינו בעבר, היה זה טבעי שהזיכרון יעלה טקסטים ספרותיים שנכתבו באירועים הקודמים, ושיתמך בהם כדי לחזק את הקביעה של הסופר אליאס ח'ורי שהפך אותה לכותרת של ספרו האחרון "הנכבה המתמשכת", ואני בתחילת השנה התייחסתי בפרקים לטקסטים של מוחמד דרוויש שהוזכרו בטבח הנוכחי יותר מאחרים.

טקסטי המשורר לא עזבו אותי מאז, ורוב מה שכתבתי כלל מהם וציטטתי מתוך רומאיו של ג'אסן כנפאני, ולעיתים הרגשתי שהשניים כתבו חלק ממה שמתרחש עכשיו, כשידוע שהראשון מת ב-9 באוגוסט 2008 והשני נורה למוות ב-8 ביולי 1972.

כשאני כותב ב-4 במאי 2025 על הרומן של עאطف אבו סעיף "קבר מספר 49", שהוא רומן על הטבח הנוכחי, אני פונה לעולמות הדמויות הרבות שלו ולחששותיהן שמבדילות זו מזו, למרות שכולן מוקפות וחיות באותה מציאות; המצור, ההפצצות, עליית המחירים והאובדן.

לכל דמות פרטית הייתה את הסבל שלה, לצד הסבל הקולקטיבי, וכל דמות מחפשת פתרון לבעיה שלה.

הרומן הזכיר לי את השיר של דרוויש "שדה תעופה באתונה" שממנו ציטטתי קטע שמילא את המאמר, ובקטע חושב כל פלסטיני, לאחר שיצא מלבנון, על מה שמטריד אותו; הלוחם היכן יילחם, ואישתו ההרה היכן תוליד את ילדו, והעובד היכן ישקיע את כספו, וזה מה שלא אכפת לאינטלקטואל: שלי ושלך? ואילו גברי המכס שואלים את הבאים: מאיפה הגעתם? ולאן אתם הולכים? ואיפה הכתובת שלכם? וכאן עונה אישה מקהילתנו: "בצקתי כפרי". (הימים הפלסטיניים).

אני אמשיך בחודשים האחרונים לדווחות על עמודים של עזהים בעלי כיוונים שונים, ואני אעקוב אחרי הרבה מהם ואשתמש בהם בכתיבת היומנים שלא עצרתי מלהמשיך אלא בהפסקות הרבות.

ממה שקראתי לאחרונה היה על אלה שנשארו בצפון הרצועה ומתעקשים לא לעזוב, כי הם גודלו על רעיון ההישרדות, לכן הם עלו.

כך עלו, בשג'עיה, העיתונאית מראווה מוסלם ואחיה מעתז ומנצור יחד, ב-2/8/2025.

מה שחשוב לסוחר המטבעות לדוגמה בטבח?

כתבו עזהים רבים על העמלה שדורשים מהם סוחרי המטבעות, כדי לספק להם נזילות מזומנים.
מה שמעסיק את הסוחרים, קודם כל ואחרון, זה להעסיק את כספם ולהשקיע אותו ולהגדיל אותו.
הם אמציאו דרכים רבות לתרמית וכפו את מה שהם רוצים, ובין הסרטונים הכי מצחיקים סרטון שבו אפשר לשמוע את הבא:

"- קח את האפליקציה ששייכת לדרך.

- אנחנו צריכים נזילות. כמה העמלה?

- 40 אחוז.

- 40 ייקח אותך לגיהנום. לך תלך.

- 40 אחוז. זה זכותי החוקית הטבעית.
אחר אומר:

- אני הולך ב-1 אחוז לבית.

- לא! אנחנו נרדוף אותך על זה. אבל תחכה קצת".

ב-3 באוגוסט 2025 כתבה ד"ר הייא פריג' שהסוחר לוקח ממנה 52 אחוז עמלה על משכורתה.
ואם הצעיר שרוצה להתחתן בשיר של דרוויש מחפש חדר כדי לאבד את בתוליה של כלתו, אז קרובי המתים בעזה עוסקים בחיפוש קברים לאלה שאיבדו והיו עסוקים גם במציאת עלויות הקבורה.

קברים התייקרו והעלויות עלו. אזרח אחד דיבר בסרטון על משבר הקבורה "ואללה אין קברים לקבור את האנשים, לא אבנים ולא ריצוף, וכמה מהשהידים הוחזרו למקררים. אנחנו פונים לכל אחד למצוא קברים. לפחות שנקבור את המתים. זהו החובה הפחותה" (הסרטון בעמודה של מרים אבו דגה).

ועל הקבורה ואבן הזיכרון כתב אבו סעיף ברומאן שלו.

הרעבים עכשיו בעזה, שהם מאות אלפים, מדברים רק על הלחם והשגת הקמח והמאבק עליו.

ומה לגבי הלוחמים שראינו לפעמים, בתמונות סרטונים, רגעים חולפים של אומץ ואומץ ושמענו כמה מהביטויים שלהם?

ביומנים שלי כתבתי על טקסט עזה ההיעדר שלא כתבנו. הטקסט הזה נעדר מכתבינו; כי אלה שנלחמים עדיין נלחמים ולא יצאו לשדה התעופה באתונה לשאול:

- היכן נלחמים?

ומה אם נביט בעמודים של כמה מבני הגדה או פלסטין ב-1948?

אחד מתלמידיי, שהוא מיבס חאג' מוחמד, הפך מאז כ-15 שנה למורה ממשלה שלא מקבל את משכורתו במועדה, ואם הוא מקבל אותה, לא משולמת לו במלואה, והוא לרוב כותב על המשכורות ומועדי התשלום ואחוזים ומה שמורים חייבים לממשלה, ומה שמעסיק את בני משפחתנו באזורים 1948 הוא התפשטות הפשיעה שמתרבים קורבנותיה הן גברים והן נשים ו..

והמצב קשה, יא לילא, ורחמת ה' על מוחמד דרוויש שזכרותו בערך ביום זה, כשאני כותב הוא היה הנוכח ביותר.