67 מיליארד דולר לשיקום עזה: מי יבנה את החלום?

כשממשלת פלסטין הודיעה על הצורך ב-67 מיליארד דולר לשיקום עזה, המספר לא היה רק תוצאה כספית אלא זעקה הממחישה את גודל האסון. זה לא רק מתמצת הפסדים חומריים, אלא מצייר תמונה של עיר שלמה שבה היכחד האור, והפכה מחוף חיים להריסות של זיכרונות.

מאחורי כל מיליארד במספר הזה עומדת סיפור של בית שהושמד, בית ספר שהשתיקה את הצלצול, בית חולים שאיבד את מכשיריו וחולייו, ו רחוב שהיה מלא חיים והפך לשקט. עם זאת, השאלה החשובה ביותר נשארת: מי יחזיק בהגה השיקום? וכיצד נוודא שהמה שקרה אחרי כל מלחמה לא יחזור?

המספר בין השאיפה למציאות

67 מיליארד דולר הם כשלושה פעמים התוצר המקומי הגולמי השנתי של פלסטין, והמספר גדול, אך לא נראה דמיוני אם יכלול דיור, תשתיות, אנרגיה ואזורי תעשייה. עם זאת, הניסיון הקודם מזכיר לנו שהבעיה אינה ב"כמה אנו צריכים", אלא ב"איך אנו מוציאים".

לאחר מלחמת 2014, הבטיחו התורמים 5.4 מיליארד דולר, אך הגיע פחות מחצי מזה, ואחרי מלחמת 2021 הבטיחו לעזה 1.2 מיליארד, שהגיעו חלקית בלבד. ומכאן התקיימה מערכת סיפורים: הבטחות רבות וכספים מועטים ותוצאות מוגבלות, כי המערכת נעלמה, והאמון נשחק.

המערכות הבינלאומיות המוצעות

היום, ישנן רעיונות בינלאומיים רבים בנוגע למי ינהל את השיקום.

האומות המאוחדות והבנק העולמי מציעים לקרוא למוסד בינלאומי רב צדדי כדי להבטיח שקיפות, אך הוא מעורר חששות להפוך לאיזשהו סוג של פיקוח פיננסי שמניח את ההחלטה הפלסטינית בשוליים.

המנגנון הטריאלי הישן (הרשות – האומות המאוחדות – ישראל) שאושר לאחר מלחמת 2014, הוכיח את כישלונו לאחר שהפך למבוך של היתרים והסכמות שהשהו אלפי פרויקטים וגרמו לשיקום להתנהל בקצב של צב על פני הריסות מתחדשות.

מצד שני, המנגנון הערבי האזורי מתבלט כאלטרנטיבה ריאלית יותר, על ידי קרן לשיקום ערבי בפיקוח מצרים, קטר, ערב הסעודית ומדינות נוספות, שמסונכרנת ישירות עם המוסדות הפלסטיניים, ומעניקה לתהליך מימד ערבי ומקצועי שמתקרב לשטח.

בנוסף, הדיבור על שיתוף המגזר הפרטי הפלסטיני והערבי דרך שותפויות השקעה ארוכות טווח גובר, כדי להפוך את השיקום להזדמנות ייצור במקום להשאיר אותה פרויקט סיוע זמני.
האם יש לנו מנגנון פלסטיני מוכן?

התשובה הריאלית: לא עדיין.

המאמצים הפלסטיניים עדיין מפוזרים בין משרדים וקרנות שונות, ללא קיום גוף מרכזי שיכול לקבל ולנהל מימון בגובה הזה לפי קריטריונים של ממשלתיות בינלאומית.

משרד העבודה הציבורית מחזיק בניסיון טכני, ומשרד האוצר מחזיק בערוצים רשמיים, אך היעדר רשות לאומית עצמאית מביא לכך שהעבודה מתנהלת באיים מבודדים.

לכן אנו זקוקים היום לגוף לאומי לשיקום עזה, עם מבנה חוקי עצמאי ומועצה המאגדת את הממשלה, המגזר הפרטי, החברה האזרחית והגולה, שפועלת בשקיפות מוחלטת ועומדת לביקורת בינלאומית מחזורית. גוף שיש له חזון ויכולת להפוך את המימון להישג, את הסיוע לכלכלה, ואת ההריסות להזדמנויות חיים חדשות.

מההריסות לתחייה

שיקום לא מתכוון רק לבנות מחדש מה שהושמד, אלא לבנות עתיד שונה.

כל בית ספר שנבנה יכול להיות מרכז לחינוך דיגיטלי, וכל תחנת אנרגיה סולארית יכולה להפחית את עלויות הייצור ולתמוך במפעלים, וכל בית שנבנה מחדש יכול להחזיר למשפחה פלסטינית את היציבות ואת התקווה.
אם השיקום יתנהל בחזון לאומי מאוחד, זה יהיה תחילתה של תחייה שתימשך מחוף עזה עד הרי שכם, חברון ורמאללה.

סיכום: מי יחזיק בהגה החלום?

67 מיליארד דולר אינם מספר פנטסטי, אלא מבחן לאומי של אמון, יכולת וניהול.

עזה אינה מחכה לכספי העולם, אלא מחכה לרצון לאומי מאוחד שיתן לבנייה את משמעותה, ולמדינה את איזונה.
השיקום האמיתי אינו מתחיל מבלוקים וברזל, אלא מהאדם, מהניהול השקוף, ומאמונה כי פלסטין יכולה לקום מחדש לא משנה כמה הריסות יש עליה.