עזה... כשהכלכלה קורסה לפני השיקום

בעזה, ההפסד לא נמדד במספר הבניינים שנהרסו ולא במימדי ההריסות המשתרעים באופק, אלא במה שנותר מהיכולת של האנשים לחיות, לעבוד ולקוות. המלחמה ששרפה את האבנים לא השאירה מאחוריה אלא כלכלה שנושמת בקושי, שבה הרגרסיה הפכה לקריסה כוללת, ומחקה את המרחקים בין עוני לאבטלה וליאוש.

 המלחמה פגעה בלב הכלכלה ישירות, הקפיאה את הפעילות המסחרית, קטעה את שרשראות הייצור, וסגרה את שערי המפעלים שהיוו את עורקי החיים היומיומיים.

ההערכות של מוסדות בינלאומיים מצביעות על כך שהתוצר המקומי בעזה צנח ביותר מ-80% במהלך השנה האחרונה, ויותר מתשעה מתוך כל עשרה מפעלים כלכליים הפסיקו לעבוד. המספרים הללו אינם מבטאים ירידה זמנית, אלא קריסה עמוקה המאיימת על יסודות החברה כולה. הכלכלה שהתקשתה בקושי לאזן בין הייצור לצריכה, הפכה היום לתלות בסיוע הומניטרי כמקור העיקרי להישרדות, בעוד שאחוז האבטלה בקרב הצעירים עבר את ה-79%, כשהבוגר האוניברסיטאי הפך לסמל של דור הממתין בתור חסר סוף.

צעירי עזה חיים במציאות שמקופלת בתContradictions of the time: דור משכיל ומוסמך, אך מוקף בגבולות שנפתחים רק לסיוע, ולא לרעיונות ולפרויקטים. העסקים הקטנים שהיו חמצן של תקווה סגרו את דלתותיהם, והבוגרים שחלמו על עתיד בארץם החלו לחשוב על העזיבה בחיפוש אחר הזדמנות, או מסתפקים בהישרדות יומית כעליונות השאיפה האפשרית. עם היעדר הזדמנויות עבודה, מתמוטט האמונה ביעילות, והחלום הקולקטיבי שהיה מחזיק את עזה בחיים מתמוטט.

לפני מלחמות רצופות, עזה פמפמה בחיים כלכליים; המפעלים הקטנים שלה ייצרו, החקלאות שלה ייצאה, והשוקים שלה שיגעו בתנועה. היום כל מה השתנה. יותר מ-3,800 מפעלים תעשייתיים צומצמו לעשירית מהם בלבד, והחקלאות שהעסיקה אלפי משפחות דעכה תחת העומס של ההרס וחוסר המשאבים. עם ירידת הכוח הקנייה והפסקת המסחר, עזה נכנסה למעגל סגור שאינו מייצר אלא עוד עוני ואכזבה. אנשים כבר לא מחפשים רווח או צמיחה, אלא שואפים רק להישרדות, בכלכלה שאיבדה את הדופק שלה והפכה להמתנה ארוכה לעזרה שאינה מחייה חיים.

לקחים מהמלחמות הקודמות: השיקום אינו מספיק

עזה עברה ניסיונות חוזרים של חורבן ושיקום מבלי לצאת מהמעגל הסגור.

 אחרי מלחמת 2014, הבנק העולמי ציין בדו"ח שפרסם ב-2015 שהשיקום היה האיטי ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה, ושיותר ממחצית מההתחייבויות הבינלאומיות לא בוצעו בפועל בשל המגבלות הישראליות על כניסת חומרי הבניין, המשך הסגירות של המעברים, והמוזרויות של מנגנון השיקום.

 כתוצאה מכך, אלפי משפחות נותרו ממתינות לשיקום בתים יותר מארבע שנים, בעוד שהמחזור הייצורי לא חודש, והמפעלים התעשייתיים נשארו ללא מימון או חמרי גלם.

דו"ח הבנק העולמי משנת 2020 ציין גם שהכלכלה בעזה איבדה יותר מ-50% מכושר הייצור שלה במהלך עשור אחד, ושיעור הצמיחה הכלכלית בתקופות של "שקט יחסי" לא עבר 1%, קצב שאינו מספיק אפילו לפצות על גידול האוכלוסייה.

ובכך, הלקחים ברורים: שיקום שמתמקד בבניין ולא בפיתוח מייצר את המשבר במקום לטפל בו. המעברים הסגורים אינם בונים כלכלה, והסיוע לבד אינו יוצר יציבות.

מן ההריסות אל הראיה

היום, האזור זקוק לתוכנית כלכלית לאומית כוללת המגדירה מחדש את המושג שיקום. שיקום המתחיל באדם לפני המבנה, ומחדש את הייצור ולא את הקירות. תוכנית שמעמידה בראש סדר העדיפויות שלה תמיכה בפרויקטים קטנים ובינוניים לשילוב הצעירים, שיקום האזורים התעשייתיים והחקלאיים, וחיזוק השיתוף הכלכלי עם יהודה ושומרון כדי לשבור את הבידוד המסחרי. ולמשק הפרטי, על אף ההפסדים הקשים שלו, יש עוד את רוח היוזמה והנחישות להתעורר.

 הניסיונות הקודמים הוכיחו כי כשניתנת ההזדמנות, הון לאומי יכול לקום מההריסות.
 ולכן, הקמת קרן לאומית לשיקום ולפיתוח בניהול מקצועי ושקוף יכולה להוות נקודת פתיחה אמיתית, המחברת את המימון לייצור ולא לצריכה, ומחזירה את האמון בין המשקיע לחברה.

עזה והעתיד

הצלת עזה כבר אינה רק בחירה הומאנית, אלא צורך לאומי להמשך קיומו של הכלכלה הפלסטינית כולה.

כי ללא עזה מפיקה ומחוברת לעולם, הפיתוח הפלסטיני יישאר חסר, והגיאוגרפיה הכלכלית תישאר משותקת.

 אך השיקום האמיתי לא מתחיל מלט ואזמה, אלא מתחיל משיקום האדם - בהחזרתו של העשוקה לחשוב לפני המפעלים, ובחייאת התקווה לפני האבנים.

עזה עדיין מחזיקה במה שלא ניתן להרוס: האדם הפלסטיני. למרות המצור והפילוג, עדיין יש בה אנרגיה שיכולה להתעורר מחדש. כי שיקום שאינו יוצר עבודה... אינו שיקום, אלא הפסקה זמנית עם הכאב.