מרואן הפך את הכישוף על הכשף

לא היה ברור לשר הביטחון הלאומי הישראלי איתמר בן גביר שצעדו הפרובוקטיבי לפלוש לתא של האסיר הפלסטיני מרואן ברגותי יהפוך לנשק תקשורתי שנאבק נגדו, והסצנה שבה רצה לנצל כדי לחזק את דמותו מול קהל הימין הקיצוני שלו תהפוך לעדות חזותית על אכזריות הכיבוש, וחלון שהחזיר לבמה את הנושא של אחד המנהיגים הבולטים של התנועה האסירה הפלסטינית.

בקטע הווידאו ששידרה הטלוויזיה השביעית העברית, מופיע מרואן ברגותי בגוף רזה ובתווי פנים שנכבשו מעצרת ארוכה, בתמונה מזעזעת למשפחתו ולכל מי שהכיר אותו. לא הייתה הסצנה רק ביקור רגיל של בכיר ישראלי, אלא תצוגת כוח מלווה באיומים ישירים, כאשר אמר בן גביר לברגותי: "מי שרוצח את ילדינו או את נשינו, נגלה אותו, אתם לא תנצחו אותנו". המילים שנבחרו על ידי השר הימני הקיצוני בקפידה, אך חשפו יותר ממה שהסתירו, והראו את חוסר היכולת לשבור את רצונו של האסיר המגורש למאסר עולם חמש פעמים וארבעים שנה נוספות מאז 2002.

בן גביר, שבנה חלק מהפופולריות שלו על נאומי שנאה והסתה נגד הפלסטינים, חיפש להעביר מסר כפול: לקהל הישראלי שלו שהוא "שולט בכוח" על האסירים, ולעצם האסירים שהזמן של הנוחיות הסתיים. אבל מה שקרה בפועל זה שהסצנה יצאה משליטה, והתפשטה בצורה רחבה בין הפלסטינים והערבים אפילו בקרב קהלים בינלאומיים, והפכה לחומר זיכרון של סמל לאומי שיש לו מקום בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית.

הסצנה שבן גביר ניסה ליצור, מבלי להבין, דמתה למה שקרה עם נלסון מנדלה בכלא מערכת האפרטהייד בדרום אפריקה. אז, הרשויות ניסו להציג אותו כאסיר מנוצח, מבודד מעמו, וכעבור זמן גילו כי הן העניקו בטעות תמונה של האגדה החיה שחצתה את קירות הכלא.

מרואן ברגותי, עבור הרבה פלסטינים, הוא "מנדלה של פלסטין", וסמל למאבק לחירות וכבוד מול מערכת קולוניאלית שמנסה לשבור את הרוח לפני הגוף. בן גביר, בנאומיו המלאים באיומים ושנאה, חידש את טעות המשטרים הדיכאוניים לאורך ההיסטוריה: להאמין שהדיכוי הפומבי מחזק את המעמד, בעוד האמת היא שזה מגלה את הפחד של השלטון מאדם חסר נשק.

הוא נכשל מכיוון שלא הבין שכשהסמל הפוליטי נתון למטרה בצורה הזו, הוא הופך מדמות פוליטית לאיקונה היסטורית, ותמונות הגוף הרזה והפנים החיוורות יכולות להיות חזקות מכל נאום מחומם, כי הן מציבות את האמת לפני העמים ללא טיוחים: פה עומד הכיבוש, וכאן עומד מי שמתמודד מולו, וההבדל ביניהם הוא ההבדל בין כוח הנשק לכוח הרצון.

התמונה שבה הופיע ברגותי – למרות מה שהיא מעבירה על הסבל הגופני – החיה מחדש את דמותו הלחמתית, והזכירה היסטוריה ארוכה של התמודדות בתוך הכלא ומחוצה לו. האיש שנכלא באפריל 2002, שהואשמה ישראל באחריות לפעולות שביצעו קבוצות חמושות המזוהות עם תנועת פת''ח, המשיך לעמוד על עמדותיו וסירב לכל פשרה על זכויותיו הלאומיות הפלסטיניות.

המפרט הוא שהווידאו שבן גביר רצה ממנו להראות את ניצחונו הפך לפלטפורמת תצוגה לסבל של האסירים הפלסטינים. התווים החיוורים והמשקל הנמוך של ברגותי לא נקראו כעדות לחולשה, אלא כעדות לעמידות ולניצחון למרות מדיניות הרעבה שבן גביר עצמו התגאה בפברואר שעבר לפני בית המשפט הגבוה הישראלי. כאן טמון הטעות התקשורתית הגדולה: במקום להכפיש את האסיר או לשבור את סמלו, בן גביר תרם לעומק ההזדהות אתו, אפילו בין מי שלא עקב מקרוב אחר עניינו.

כמו כן, הסצנה פתחה דיון חדש על מצב האסירים בבתי הכלא הישראלים, כאשר ארגוני זכויות האדם מדברים על הידרדרות חסרת תקדים במצבי ההחזקה מאז שמונה בן גביר למשרתו בסוף 2022, ממרית הביקורים ועד לצמצום בכמויות המזון, עד להצרות בזכויות אנוש בסיסיות. ובכך, הווידאו לא היה סצנה אישית בין שר ואסיר, אלא מסמך הרשעה למדיניות מוחלטת.

בסופו של דבר, מה שעשה בן גביר לא היה ניצחון, אלא תזכורת כואבת לכך שהכיבוש, לא משנה כמה הוא חמור, אינו מצליח למחות את הסמלים ממערכת הזיכרון של העמים. להפך, הוא עשוי להעניק להם הזדמנות חדשה להופעה, כפי שקרה עם מרואן ברגותי, שיצא מתאו הצמוד למסכים של מיליונים, לא רק כמוטר, אלא כמנהיג שעוד עמידתו מלחיצה את יריביו. בן גביר רצה לסגור את פרק מרואן, וכך הוא כתב פרק חדש בסיפורו, הכותרת בולטת ביותר: כשהכישוף מתהפך על הכשף.