האם התעשייה תציל את מה שנותר מהכלכלה הפלסטינית?

מחבר: د. سعيد صبري

בעוד שקצב הייצור מתדרדר, וסדנאות סגורות את דלתותיהן בערים ביהודה ושומרון מג'נין ועד חברון דרך ירושלים, והשפעת הסחורות המיובאות בשוק הפלסטיני גדלה, התעשייה הפלסטינית בולטת כהזדמנות מציאותית ודחופה להציל את מה שנותר מהכלכלה הלאומית. התעשייה כבר לא רק סקטור כלכלי, אלא פרויקט הישרדות וריבונות, המניח על האפשרויות העצמיות, ומשיב לעבודה הייצור המקומית. היא היחידה שיכולה ליצור מקומות עבודה, לצמצם את התלות, ולהשיג ביטחון כלכלי בעידן שבו הסיוע החיצוני מצטמצם ופער הגירעון המסחרי מתרחב.

מצב התעשייה הפלסטינית היום:

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2024 מצביעים כי תרומת הסקטור התעשייתי לתוצר הלאומי הגולמי אינה עולה על 13%, מה שמעיד על מגבלות הפעילות הייצורית לעומת סקטורים אחרים. כמו כן, יותר מ-70% מהמוצרים הצרכניים היומיים מיובאים מישראל, דבר שמצביע על גובה התלות הכלכלית בצרכים בסיסיים. תלות זו מחלישה את חסינות הכלכלה בפני זעזועים ומגבילה את יכולת המדינה לנהל את משאביה ביעילות.

על אף המצב הזה, שיעור המימון הבנקאי המוקדש לתעשייה עדיין נמוך מ-5%, בעוד שייצוא התעשייה אינו עובר 18% מסך הייצוא הפלסטיני. דבר זה מעורר שאלות על חוסר עידוד פיננסי ומסחרי לסקטור החיוני הזה.

תמונה מהמצב: דיווחים מאיגוד התעשיות הכימיות מצביעים על כך שיותר מ-200 מפעלים וסדנאות לייצור נעליים בחברון ניצבים בפני סיכון סגירה או צמצמו את תפוקתם בשל היבוא המוגבר, שכן נעליים מיובאות נמכרות במחירים נמוכים יותר מעלות הייצור המקומי, דבר שהופך את התחרות בשוק לכמעט בלתי אפשרית.

למה החלפת התעשייה חשובה?

החלפת תעשייה איננה רק מונח פיתוחי, אלא היא עמוד תווך אסטרטגי להשגת עצמאות כלכלית וצמצום התלות. ההשקעה במוצר המקומי משמעותה השקעה באדם הפלסטיני וחיזוק המעגל הכלכלי הפנימי. התפיסה הזו מקבלת חשיבות הולכת וגדלה בצל הנסיבות הנוכחיות:

ראשית, צמצום התלות בכיבוש דרך בניית מערכות ייצור מקומיות המסוגלות לספק צרכים בסיסיים, דבר שבנק העולם ציין בדווחותיו החוזרים לשנים 2024–2025, כהנפה לצמיחה ברת קיימא.

שנית, טיפול במשבר האבטלה הגבוה, כאשר שיעורה הגיע ליותר מ-25%, מה שהופך את התעשייה לאחת מהדרכים היותר מסוגלות לקלוט עובדים, במיוחד צעירים.

שלישית, צמצום הגירעון במאזן סחר הפלסטיני שמציג פער חריף בין הייצוא ליבוא, דבר שמוביל לבזבוז המטבע הזר ולהגברת החוב, ומחליש את יכולת הממשלה לממן את סדרי העדיפויות שלה.

רביעית, חיזוק הביטחון התזונתי והתעשייתי דרך פיתוח רשתות ערך מקומיות, והשגת עצמאות הדרגתית בכמה סקטורים חיוניים.

חמישית, חיזוק הכלכלה הפלסטינית כדי לעמוד בפני המשברים דרך הסתמכות על משאבים מקומיים והפחתת החשיפה החיצונית.

ודוגמאות חיוביות לכיוון זה הן הצלחות התעשיות המזון הפלסטיניות, ובפרט בתחום החלב, כאשר נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על כך שהמוצרים המקומיים הצליחו לכסות כ-86% מהשוק המקומי בעשור האחרון. עם זאת, המשך הייבוא מישראל, במיוחד בתחום החלב ומוצריו, מציב אתגרים נוספים בפני החלפה כוללת שדורשת תמיכה ממשלתית חזקה יותר, עדכון תשתית התעשייה, ומיקוד הביקוש הציבורי למוצר הלאומי.

▪︎ האתגרים הבולטים:

על אף חשיבות הכיוון להחלפת מוצרים מקומיים במיובאים, הדרך עדיין מלאה במכשולים מבניים. חולשת התשתיות התעשיות, במיוחד גובה עלויות החשמל והמים, מהווה מכשול לתחרותיות המוצר המקומי, במיוחד בצל חוסר ההנחות והמענקים הייצוריים.

מבחינת המימון, הבנקים עדיין חששניים במימון פרויקטים תעשייתיים, מה שמגביל את יכולת המפעלים להתרחב או להתעדכן, ובמקביל הסקטור סובל מחולשה במערכות החדשנות והמחקר והפיתוח, שהן כלים חיוניים לכל התעוררות תעשייתית. בנוסף, המורכבות של הכיבוש הקשורה לייבוא חומרי גלם והעברת סחורות מהוות אתגרים לוגיסטיים בולטים שמעקרות את הגמישות של התעשיות הפלסטיניות ומכפילות את עלויותיהן.

בנוסף, מגבלות ערוצי השיווק וחולשה בקישור בין אזורי התעשייה לשווקים המקומיים, מה שמגביר את הקושי במכירת הייצור, במיוחד בעידן שבו כוח הקנייה של הצרכן הפלסטיני נמצא בנסיגה כתוצאה מהשקעה כלכלית.

▪︎ האתגרים בירושלים: תמונה ממוזערת של המצב הכללי

נתוני איגוד התעשיות והחדרים המסחריים מצביעים על ירידה במספר הסדנאות התעשייתיות בעיר ירושלים מ-420 ל-180 בלבד במהלך עשור, בשל הצטברות של מספר גורמים; הבולטים ביניהם הם ההגבלות הגוברות של ישראל על אישורי העבודה, ועלויות התפעול שזינקו ביותר מ-45% בעקבות העלאות מתמשכות בחשבונות החשמל והמים, והירידה בתמיכה המוסדית והפיננסית לסקטור הזה. בנוסף, העדויות המידניות מאל-עזאריה, אבו דיס ואזורי מערב ירושלים הראו כי הסדנאות התעשייתיות פועלות בממוצע של יומיים עד שלושה בשבוע עקב העלויות הגבוהות והתחרות הקשה עם סחורות מהיישוב היהודי שנכנסות לשוק במחירים מועדפים. דבר זה משקף את החמרת המבנה התעשייתי בירושלים ויוצר תמונה ממוזערת של המציאות התעשייתית הפלסטינית כולה, ומדגיש את הצורך בהתערבות ממשלתית דחופה כדי להבטיח את המשכיות הסקטור הזה, ולתמוך בו בתוכניות מימון וניהול והפעלה ברות קיימא.

מה על הממשלה לעשות?

כדי שהחזון להחלפת תעשייה יהפוך למציאות, על הממשלה לאמץ צעדים מעשיים וכלליים, וביניהם:

גיבוש אסטרטגיה לאומית להחלפת תעשייה שמתחילה בהגדרת 10 מוצרים שניתן לייצר מקומית בתוך 3 שנים.

הפניית המימון הבנקאי לכיוון הסקטור התעשייתי בריביות נוחות, וכוללת את הקרנות הפיתוח.
تسوية חובות המדינה לסקטור התעשייתי העומדים על 1.7 מיליארד שקלים כדי להבטיח את המשכיות הייצור.
הקמת אזורי תעשייה מתמחים וחיבורם לרשתות לוגיסטיות, כפי בדגם ג'נין.

תמיכה בתעשיות המזון, בראשן תחום החלב, שהצליח במהלך העשור האחרון בכיסוי מה שמייצג 86% מהשוק המקומי, למרות המשך הייבוא מישראל, דבר שמחייב סקירה של מדיניות המיסים והרחבת התמיכה הטכנית.

יישום המלצות בנק העולם בהפניית הסיוע לכיוון הייצור המקומי במקום מימון הגירעון.

השקת קמפיין לאומי לתמיכה במוצר המקומי שמתחיל מהמוסדות הממשלתיים ומתרחב לקהילה.

החלפת תעשייה היום איננה פריבילגיה אלא חובה לאומית, וכלי לשחרור כלכלי בצל האתגרים הפוליטיים והצמצום הכלכלי. הנדרש הוא רצון פוליטי, ומימון ייעודי, שותפות פעילה עם המגזר הפרטי, כדי שהשאיפה הזו תצא לפועל.

הגיע הזמן לחזור לייצור... ולא להסתפק בצריכה ובתירוצים.