ההלכה הישראלית למשא ומתן: מהמיתוס המדיני לסחיטה מקודשת

בהיסטוריה הפוליטית של הסכסוך הערבי-ישראלי, כמעט ושהמשא ומתן הוא חלק מנוף ההונאה החוזרת על עצמה יותר מכפי שהוא תהליך להגעה להסכם הוגן, ולדבר זה אין זה נובע רק מהפרת מאזן הכוחות, אלא גם מהבדל בין המסגרות הידע, והאנדרגות האתיות, והמערכות הסימבוליות אשר באמצעותן מתנהל המשא ומתן, ובפרט מצד הצד הישראלי שהפגין מיומנות מושרשת בשימוש בטקסט הדתי כלהלכה המכוונת לפעולה הדיפלומטית, ומהווה מקור פרשני להישג הפוליטי.

מה שמשמעותו היא כי המתווך הערבי אינו מתמודד רק עם משלחת משא ומתן המייצגת מדינה חדשה, אלא מתמודד עם נרטיב תרבותי ודתי עמוק בתודעה הקולקטיבית היהודית; נרטיב המונח על חזון דתי לעולם ולאנשים, שאינו מחויב לחוק הפוליטיקה, אלא לחזון המחדש את הגיאוגרפיה וההיסטוריה בהתאם לטקסטים קדושים, המשליכים תביעות על שולחן המשא ומתן, מה שיביא להזזת התהליך מהיותו משא ומתן על הקרקע, למשא ומתן על אמירות "ההבטחה האלוהית", ואגדה "העם הנבחר".

המשא ומתן בתודעה התורנית

בספר בראשית, כאשר אברהם מתמקח עם ה' על גורל סדום ועמורה, אנו רואים את התצוגה הראשונה למשא ומתן בדמיון התורני, כאשר מספר "הצדיקים" הנדרשים להצלת העיר מצומצם מחמישים לעשרה, מה שמעיד על כך שהמשא ומתן אינו אומר וויתור, אלא תהליך מניפולציה המתבסס על אמירה תלמודית הטוענת כי "חוכמה היא לדעת מתי לומר את האמת, ומתי להעמיד פנים בזה".

חזון זה מאשר שהמשא ומתן, במוח התלמודי, אינו חיפוש אחר האמת כמובנה ערך קבוע, אלא כלי לתמרון על פי האינטרס, שמהדק את המציאות מחדש, ואינו משנה אותה, תחת כללים הקשורים תמיד לאבטחת ישראל, ולזיקוק הזהות היהודית, ול"זכות השיבה" ליהודים בלבד; מה שיצר מצב דו-ערכי מורכב שבו אין שני צדדים שמתאימים, אלא יש משוואה שאומרת שיש "מי שראוי לאדמה" ויש מי שיכול להתמקח על אופן היציאה ממנה; וסביר להניח שזה בלט במורדי המשא ומתן עם הערבים, מקמפ דיויד ועד אוסלו ובין לבין ואחריהם.

שיטת הספק וטקטיקת קניית הזמן

אחד הכלים הבולטים של מוח משא ומתן כזה הוא מה שניתן לכנות כ"ספק מבני" כלפי האחר; זה שאינו משמש כאמצעי חילופי, אלא כמרכיב יסוד במבנה המשא ומתן, שכן הישראלי שמים את עצמו תמיד בעמדת "הקורבן הפוטנציאלי", ודורש ערבויות ביטחוניות ההופכות כל הסכם קבע להסכם זמני הניתן להתהפכות, כפי שקרה באוסלו.

וכמו כן, הישראלי מפעיל את מה שמתואר כ"טקטיקת קניית זמן", שבה הזמן אינו משמש לקריבות העמדות אלא לייאוש הצד השני, ולזרע ספקות בשורותיו, ולתמוך במפולגויות הפנימיות, והוא מה שראינו בבירור כאשר התהליך השלום הפך מאמצעי לסיום הסכסוך לאמצעי לניהולו ולהנצחתו.

באופן זה, ולפי הפרספקטיבה התורנית, לא רואים באדמה כשטח גיאוגרפי הנתון למשא ומתן, אלא כזירה של הבטחת אלוהי. ולכן המשא ומתן, מנקודת מבט זו, לא נועד לחלוקת האדמה, אלא "ללאחל את השליטה" עליה, להפעיל את "הזמן" ככיסוי זמני בהמתנה להכנת התנאים להתרחבות נוספת, מה שמופיע באופן ברור בנרטיב המתמשך של נתניהו על "הסכנה הקיומית", שמנטרלת כל דרישה פלסטינית לזכויות מהתוכן הפוליטי שלה.

המשא ומתן כאמצעי שלילה

הדבר המסוכן ביותר בהלכה המשא ומתנית הזו הוא שהיא אינה רואה במשא ומתן הכרה באחר, אלא אמצעי להדחו. המשא ומתן אינו מתנהל על יסודות זכויות שוויוניים, אלא על נרטיב ישראלי הרואה בפלסטיני כ"מרכיב זמני" כלומר, כ"תושבים מקומיים" שצריך לאלף או להרתיע או להכיל, וזה מה שניסח בשפה אחרת סמוטריץ' ב"תוכנית ההכרעה" ולכן, לרוב הישראלי הופך את המשא ומתן למלכודת שבאמצעותה נדרש הפלסטיני להכיר בזהות היהודית של המדינה, ובזכותה לקיום ולחיים, מבלי כל הכרה לעומת זאת בזהות הפלסטינית או לנכבה שלה או בזכותה להתנגדות, מה שמקנה לשאלת המו"מ אופי שנמצא אך ורק בתשובה ויתור על התניות, ולא על המו"מ עימן.

ולכן, כאשר מתנהלת השיחה התמידית על קרבת ההגעה לעסקה להפסקת אש, שעובדת לאחר מכן על סיום המלחמה בהדרגה, עלינו להיות ערים לשני דברים בסיסיים: הראשון, שהמצב המשא ומתן הזה בצורה הנוכחית, מהווה כלי להמשך המלחמה, ולא לסיום; והשני, שלמרות הצורך החיוני להפסיק את ההשמדות, אנו צריכים לדרבן את הדיון המשא ומתן להיות דיון פוליטי על כלל הזכויות הפלסטיניות בשטחים הכבושים בשנת 1967, על מנת שלא ננחיל את הסכסוך הגיאוגרפי והפוליטי, וניכנס לתוצאות של סילוק הבעיה; ולפיכך, איחוד העמדה הפלסטינית הוא צורך דחוף.

מכאן, הבנת "ההלכה הישראלית למשא ומתן" אינה מותרות רעיוניות, אלא צורך אסטרטגי, כי הבנתה מחזירה להגדיר את תפקיד השפה, ואת גבולות האפשרית, ואת הנרטיב ההיסטורי, בקרב שעדיין נמשך על הסיפור, לפני שיהיה על המפות; בהקשר כזה של הלכה כזו, לא ניתן להבין את הפוליטיקה הישראלית אלא כהונאה מקודשת, ולא את המשא ומתן אלא כהפקה מחדש של ההונאה, גם אם נראה על פני השטח כהצעה לשלום.