המרתית האחרונה של חנזלה... לשחף שהפך להיות שאהיד... ונשאר עדות...

כשעזבו הגברים את המחנה, לא הייתה הדחה כישלון, אלא היה זה האחרון שנותר מכבוד הרובים כשהם עוזבים מורמים, מחפשים גלות זמנית, שנושאת הבטחה לשוב לאחר סיום הטבח. הם חשבו שהטבחים מסתיימים, ושיש מועד למוות שמסתיים, אבל סברה נותרה לבד, פרושה בין הגופות, ותולה את קמע שלה על קירות הבתים ההרוסים, כאילו היא מפקידה את האבן לזיכרונם של אלו שלא יחזרו. ומאז אותו הבוקר, הטבח לא היה עוד אירוע חולף, אלא הפך לגורל שמתרחב, ולפרק פתוח בספר הדם הפלסטיני. מה שנסתיים בספטמבר היה רק התחלה לזמן ארוך של שחיטה, ושאטילה למדה את טקסי המוות, ונהייתה רגילה לראות את הרוצחים מחליפים את פניהם, בעוד הקורבן נשאר הקורבן. השנים חלפו, אבל הסכינים לא זקנות, וכל פעם שניסה העם הזה לקום מוקדם, מצא מישהו שממתין לו עם טבח חדש, כאילו הקימה בארץ הזו היא חטא, והחירות היא פשע, וחיים עצמם הם האשמה שמחייבת הוצאה להורג...

ההרוגים חלמו על לילה שקט לאחר שעזבו היקרים, והיה עימם חלק מפרוטוקול העזיבה, וחזרו לחלום על נתיב הכאב כשהם משוכנעים ששלטון הגברים הלוחמים הוא רק עזיבה לנצח. הם ניסו להיי מתים בשקט, ואספו את עצמם ברחובות ובסימטאות קבוצה קבוצת, כך שהמוות יהיה פחות אכזרי, ושיוכלו הנשמות לשתף את כאבן האחרון, אולי היא תקל על עצמן את העומס של הרגע האחרון. אבל המוות לא היה רחום, והרוצח לא חיפש אלא עוד דם, ועוד גופות, ועוד שתיקות... והצעקות שלהם עדיין מהדהדות עד לרגע זה, דורשות לצוד את השוחט והרוצח, ואת מי ששמר על הפשע, ואת מי שגנב שמיעה לרעש הרצח מרחוק, ואת מי שסופר את השעות וממתין לסיום המשימה לפני שהוא מתחיל להשיב את נאומי האנושות השקריים. והמרדף כאן מתכוון למרדף, בכל הצורות והדרכים הזמינות ולא זמין, משום שהפשעים שאין הבעלים שלהם מוקרנים תמיד עם שמות חדשים, ומפות חדשות, ועם קורבנות חדשים... ומכיוון שהטבח לא מת, הוא יצא מסברה ושאטילה להתאקלם בעזה, ואז חצה לג'נין, ובשמש חדשה, ובטולכרם, ובכל מחנה שנכתב עליו להיות עד לאיחוד העולם על שתיקתו. ושמות הסימטאות החליפו, אבל ריח הדם נשמר כפי שהיה, ופני הילדים השתנו, אבל הפחד שנמצא בעיניהם נשאר עצמו, וכאשר אמצעי ההריגה השתנו, הרוצח לא שינה את אופיו, והמשיך לראות בפלסטיני מטרה לגיטימית, ובמחנה שדה פתוח לניסוי, ובדם הערבי חדשות חולפות שלא שוות אלא כמה דקות על חדשות.

הוא היחיד שנשא את האמנה, ואת כאב האמהות, ואת הסיפור, והאגדה, ושר מחוץ ללהקה. הוא היחיד שמילא את העולם בהמון, ונשא את המסר של ההרוגים והמנודים מהחיים, והפך את כאבם לשאלה, ואת שתיקתם לצעקה, ואת שמותיהם לזיכרון שאינו מת. הוא היחיד בן המחנה, שרדף וממשיך לרדוף את הרוצחים בכל המקומות, עד שהפך לאיקונה של החירות ושל החיים, והפך לקללה שרודפת את כל מי שעשה את מעשה נבזה נגד בני האדמה השחורה, ואת כל מי שעשה מהדם סוחר, ומהשאלה עונת, ומהשחידים מספר בחדשות, ומהארץ עסקה המדוברת.

הדם בדם, והראש בראש, רבותי המייצגים את אלו שחיים מתחת לרמת בני האדם, ואתם יודעים. אותו חסר בית בין המחנות, המסתתר מאחורי הקירות, והמציע את האמת, היה עד לשחיטה מאז ההתחלה, והמאזין לאנחות הנשים הנאנסות, והבטן הנשברת שלהן, והילדים שנשחטו לפני שהבינו מהו الوطن. כולם מתנערו ממנו, אפילו הבירות ששיבחו את השאלה לא יכלו לסבול את סמליותו, ולכן הפך למרודף על ידי רוחותיהם, כמו שהיה מרודף על ידי אויביו, אבל הוא נשאר קמע של העניים, וגיבור המובלעים, והמחכים ללהצלות תחת הצל של עץ זית שעדיין שוכן על גבעה אחת מגבעת הגליל, ממתינה לבעליה, כפי שממתינים הם בה, עד כמה שיגבר הגלות, וכמה שישתנו המפות...

הוא הפך לרוח המתגשמת בכל הגופות העייפות, והמנוגדות מהחום של הרגע, ומהחריף של הבושם הקדוש המגיע מנקודות הטל בבוקר בארץ האהבה וההוללות, והרבים מכמורות. הוא הפך למוגן עם עפר הארץ הצמאה לצעדי אוהבים המטפסים על ההר, בכדי להירגע למערה שהיא אינה מקבלת אלא מי ששר את זמירות אותיות כנאן מחדש. הוא הפך לניחוח של השפלה המושקטת ברוח הדור של התפוזים והמשוררים, והיה לסמל קדוש המוקף בצווארות שומרי החלום, והשדה שלא מת, גם אם העומסים העמוסים, ועולמות המהגרים שאוחזות בו...

הוא הפך לידי החופרים חוצה במידע צמיחה שמעל את השמש, והפך לכוכב מואר בחלל האמיתות שלנו, שתמיד מנחה אותנו לכיוון שלא טועה, גם כשיש לדרכים רבות, גם כשיש עוד פנים, וגם כשיש רוחות שהן מנסות לשנות את כיוונן. הקומפוס המצביע על פלסטין לא טועה, אם כי השמים לא מכוונים עד, גם אם הפוליטיקה מתהפכת, ואינה משתנה, גם אם הבירות משתנות והרמקולים הופכים לשווקים לסחורות...

הוא הפך לסמל לקרוב האדונים לשחרר כמצודת צדק, והפך מספר קשה בחישובי הרעים, ומילה מהמרשמים לבשורה של תחייה חדשה ללהקות החמודות בטקסי הנחלים בארץ הרפובליקה, ונגינה על קאונף של הזמן הרע, מתגלגל בכל מיני מקומות בקהיר, קהיר שכמו שהיא שבעה בזכרה בחלוקי האבן שלה את פניהם של העניים, ובסימטאות שלה את ריח אלה שעברו נושאים את חלומותיהם על גבי עצמן, בטרם בולעים את הערים הגדולות, ומשאירים אותם זרים במולדתם...

הוא הפך לנביא שנאבק בפני פרעה של המעבדה החדשה, לא של הנסתרים, אלא עם האמת שללא מתה, ובמילה שאינה נשברת, ובחומר שמתרכיב כל יום בדם חדש. והפך להיות מילה קסומה שמושמעת מפתיחות, הקורא ליופי, במדבר תי חרן, וכשהוא ייתכן ואכן נראה יותר יוקרתי על גשרים קסניטין, בין דפי הסיפור שעדיין לא הושלמה, מכיוון שפלסטין עדיין כותבת את פרקיה האחרונים בדם ילדיה, ועדיין הסופר האמיתי הוא השאהיד, לא ההיסטוריון...

הוא הפך לשיר שאותם נשים נרות שרות כשיש געגוע לסיפורי האוהבים העניים, והפך לקללה על רוצח האישה המורדת בסימטאות בגדד, והיה לעד ולסובל ולנוסף ברחוב האדום בבירות, כשאז היו להשמות הזה פעמון המלווה על קירות הקרב, וכשהוא נלחם בקרבנות הפולשים, כמו ששילם אותי לזרם המנפנפים את קמחיהם, וסוכני הדם, וטועני הסיסמאות שטוענים ליחד רכוש וווש לגעגועים של העיר מעל לסדקים ובזמן שבו הייתה האמהות מחלקות את החופרות.

והיה עד לביירות כשהיא מתחילה לקרוא לעצמה שוב פעם, לא רק מעשי הפולשים, אלא גם מאחורי מי שהפכו את המחנה לשדה לדרישות לגמול, והפליטים ביצים למו"ם, והשאלה לעניין שנדחה על שולחנות הפוליטיקה. וחזר לאות שיקים לבנון כשהם חוזרים ליירות, כאילו לא די לו מהזכרונות שקשורים בזיכרונם מהטירוף, וכאילו ההיסטוריה לא מתעקשת לחזור על עצמה, בכל פעם שאנשים עשו רה מלחמהה, והלבבות נשכחו את שמות הרוצחים שלה...

והוא היה עד למוות כתוב שנקרא מיד את מה שנקרא הומני, ביום שהוטה מה שהוטה בחטיפת הדרך בשאטילה ובסברה, ביום שהקורבן האומלל הוטה בין שיניים החיה כשנראה אוכל טעים, לאחר שחטף לעד ותיקר, ונשק שנשבר. והוא היום רואה את העד על עצמו באחריות יומית בוער מתחת לפסחי עזה, ומחונק על חודשי הדרך, ונחנק במחנות הצפון, בעוד שהעולם אין לו אלא גינויים, ודפים שלילה לא מסוכנים, ואז הוא ממלא את חייו כאילו לא הייתה מהומה. שוקי נוסף את הריק כמשוייך, ועוד פנים לחלוקות שונות, אבל סברה ושאטילה יש להם סיפור עוד לא סופר ולא מאפשר בשום אופן לדעת שרק הטבח לא מת, אלא קיבל ולא החליף את שמו. מתעקש שגזעו, אחת עזה, ובצורתו של השורש שהסימון שורות עליה, ושאחרנו את זכרת אונו, הוא גם לא הפך לאבולין לאף אחד.

嗯 وحتى أنك تخرق كما تعرف ولا يبقى من ذلك كاذب، ثم ستموت ولا تزرع زهورا على قدمك و إلا ستظل تعود.