אור קטן למרות החשכה

השטחים הפלסטינים הכבושים עוברים את אחת התקופות המורכבות והמסוכנות ביותר שלהם עם סדרת משברים מתמשכים ומתרקמים שעוטפים מצב מתמוטט שמישהו רואה, למעשה גם חלקים רחבים רואים, שמתקרב לנפילה. ישנה כמעט קריסה במצב הכלכלי, הידרדרות במצב החיים, עלייה בשיעורי האבטלה והמעמד החברתי. כל זה מתלווה עם חלוקות פוליטיות חריפות כך שגופים משמעותיים מציעים להגדיר מחדש את הפרויקט הלאומי המאחד! מה הבסיסים שעליהם הוא בנוי? מה מקובל או מה ניתן להשגה תחת לחצי ההתנחלות ותוקפנות המתנחלים, הריסת הבתים בניצול מוחלט של האדמות הפלסטיניות והכפרים בפרט. חלוקות האזורים א' ו-ב' ו-ג' אינן נושאות כל משמעות פוליטית מבחינת הכיבוש, בעוד ש(מדינת המתנחלים) בש Judea ושומרון פוגעת באמצעות צבאה במשך עשרות אלפי מיליציות מתנחלים שחמושים עם הכנה והכשרה ומימון ומספקים להם הגנה ממשלת הכיבוש בהחלטות מראש ונותנים להם כל מה שדרוש. החלטה עוקפת את רעיית הצאן ושחרורם לסביבה ובין בתי התושבים, שכן כל מה שנעשה הוא בתוך האכפתיות עם מציאות שונה לחלוטין מהעבר.

התמונה מעוררת דיכאון כמעט שהאור הקטן מתפוגג האם באמת הכל נגמר! האם אנחנו בפני מצב שקשה לשנות? האם המצב של חוסר יכולת שאנחנו חיים היום יראה עוד הידרדרות לדבר יותר מסוכן? הכיבוש, במצב כזה, חושף בפומבי ובראייה בוטה את תוכניותיו של גירוש בכוח או מרצון, ריקון האדמה מבעליה, אפילו בזמן מוקדם של הקמפיינים הבחירות הקרובות לכיבוש. מקבצים את הגורמים המשותפים המתמודדים ביניהם על שלילת מדינת פלסטין ומאמצים תוכניות סיפוח והשגת האדמה והצעדים שמטרתם היא לחזק את מצב ההיפרדות הפוליטית והגיאוגרפית בין יהודה ושומרון לעזה. במקביל, גניבת "הכספים הקודמים" וקטיעת המשכורות ומחנק אלמנטים המינימליים למינימום קיום. תיאורים אלו בניתוח המצב הנוכחי זוכים להסכמה מלאה עם המשך החששות להמשך הדרדור של המסגרות וההפניות ולק חוסר שיח רציני, למרות שמובן השנה הזו היא שנה בבחירות והכנה לבחירות למועצה הלאומית המיועדות לסוף השנה, כל זה ועוד הרבה שהכל בתודעה הלאומית, למעשה מוצג תמיד מהפרקים שמעורבים בהם דברים ונכסים. חסר המצב הלאומי שתמיד היה הכוונה או "אבני בניין" לבנות עליו למלא את הרחוב ולהתאגד יכולות למול הסכנות, משקפים את תופעות הקשות ביותר שזה הרחוב היום חסר הגנה, חסר כיסוי וחסר אפילו להעניק את המינימום לקיום והתנגדות שכל אחד מדבר עליו ללא כל צעדים או תוכנית או הבנה משותפת שמוסכמת.

למרות כל זאת עלינו לא לאבד את התקווה ואסור להתפשר ולהתמוטט המצב להשגת מטרת הכיבוש ומושבותיו שמסבות הרס למרות מה מתנהל, כשנראה לכתם האור בים החשכה המתפרשת על פרטי חיינו, מיסוך על הקיץ הדומם. יש תמיד תקווה, מי שממשיך לראות מה מתרחש למשל באזור הכפרי המזרחי לרמאללה כאחת מהאזורות החשובות ביותר שמותקפות יומיומית על יד המתנחלים ופגיעות הכיבוש. החוויה של ההפגנות (הנפילות) בזמן שבם המתנחלים תוקפים את הכפרים הללו מוספת לתמונה של האחדות והחברות בין כל התושבים בני כל הגילאים. שם קיימות ועדות ההגנה וההגנה الشعبية שפועלות בהתנדבות והשכנים מתאגדים כדי לספק להן את האפשרויות שלהן, הן פעילות ודינמיות בלא שהתרחשו מספר התקלות הקטלניות לאחר שהעירו את הציבור. דוגמה נוספת היא האחדות שראתה את מועצה סנגל מצפון לרמאללה, הכפר המותקף בהתנחלות, והצליחה האוכלוסייה לגייס סך של 370 אלף שקל בשעות ספורות לאחר שפתחו את שער התרומות לעזרה לחקלאים שקרבם לתקפות המתנחלים וחטיפת מקביליהם, פיצוי מהכפר וכתמיכה לעמידותם במסגרת השדולה (עמדנו באומץ וסנגל לא תיפול) התרומות גם בכמה כפרים וערים שטעמו את כאב התקיפות ההולכות וגוברות של להקות המתנחלים בשדות נפל לחזקם בהרשות עמדות באופן פופולרי, והענקת גדרות תיל להגנה על האדמות המאוימות בהפקעה ותפיסת שתילי עזרה בכמה כפרים בסלפית, ועזרה דחופה במספר מזרח יאטה. ישנו פעילות שקורית וישנה פעולה גם אם לא הוכרזה רשמית, שמשקפת את התחושה הקולקטיבית קיימת ובחוזקה ונוכחת למרות מעשי הכיבוש הברוטליים.

ישנם מצבים קשים ומעוררי מחלוקות, זה נכון. הגניבה היא לא רק מהצאן אלא מהעתיד והקיום בארץ זו. וככל שזה כך, אנחנו יכולים לעמוד עם האנשים והכפרים המותקפים שיחזקו את הידיים של החקלאים, וייתנו מהמשמעויות הגדולות לנוכח מה שמתרחש כדי להרים את המורל. נותרנו על אור מה שיכול לחזק את הקיום של משפחה או התארגנות בדואית, למרות הצורך בעוד הרבה מזומנים והארכת הכפרים והערים ומחנות המפלט עם מרכיבי העמידות. הם לא זקוקים מאיתנו בעוד סיסמאות ופירות רננות אלא נדרשים למה שיביא את קיומם מעל האדמה למשך זמן רב יותר. וכאן פיקוח פשוט ביותר שצריך לבטא את כל התנועות ולהתאחד בהן עם הכוחות הרשמיים למרות מועטותם, והעממיים עם מה שקיים ומזומן, והמגזר הפרטי עם כל המשאבים המאסיביים שיש לו. הקיום על האדמה היום הוא הכותרת לחיים במאבק נגד תכנית ההגירה והטיהור עמי.

המצב הפוליטי למרות תרומתו של המצב יכול להתגבר ולהתחזק שיסייעו היוזמות העממיות כמו בבר אבו משעל, האלזייר, מסעפי יאטה וכפרי האגמים, וטוביאס בהחלט חאן אלחמר והקהילות הבדואיות שמגינים על אזורי מזרח ירושלים מתכנית E (1) עד מסעפי יאטה ודרום. והפצת העובדות על האדמה, התמונה אינה שחורה מדרגה כזו שכבר אין בידינו (שיטה). להפך, כיום התמונה של הכיבוש באזור ובעולם נפגעה רבות בעקבות הרשימות השחורות של החרמות. לא מדובר ב(ישראל) ככוח צבאי המושל במתחם. ישנם שינויים ושינויים רבים שנעשו ומתרחשים, אנחנו צריכים לפעול בזה ולפתוח חלון חדירה שמגיעות מתפיסת פלסטינית קשה, מגובשת וחזקה שמדגישה את הנחישות בזכויות הלגיטימיות. הזירה הפנימית יכולה להחזיר את התוקפנות עם האפשרויות העממיות הקיימות למרות שהם מועטות, ומצב הייאוש והעצב אינו גורל. היוזמות העממיות בכפרים היום אינן רק בקשה וסדר עדיפויות אלא הן מוקד עבודה לשחזור המצב הלאומי והעבודה הציבורית שהחסירה. כל יוזמה באחד הכפרים היום היא ביטוי ליכולת של העם הפלסטיני מול הגירוש. מה שאנחנו חוסרים במשך התקופה האחרונה זה חוסר בדוגמאות חיות עם חוסר המשאבים בהשוואה למידת הדרישות בגלל גודל התוקפנות הללו, אך זה לא אומר שמצב השקט הוא מצב קבוע. דוגמת סנגל, דִּיר א֡בו מַשַּעַל, יאטה ורבים אחרים הם הסרת הווילון על מציאות שצריך לשנותה, והם גשר שצריך להרחיבו ולנקוט בו כדי להפוך אותו לסוג של מציאות למאבק של עם תחת כיבוש שמבקש שחרור. גם המסעות שמארגנים צעירים להכיר את הכפרים והאזורים הם תרומה בהדפסת דור שלם להכיר את טבע הארץ ושטחה היפה, אך גם את אתגר שמבקש לקחת בחשבון, מה שהופך את המתנחלים לחשוב פעמיים ולא להעז להתקרב היא דוגמה נוספת להעלאת ההשקפה של עם שמגיע למסרים הללו זרים ששהדורות חולמים ולמרות החשכה, הם עדיין מסוגלים ללכת עם חלום הזה קדימה.