עזה: פרויקט מחדש עיצוב והדרישות של הבית הפלסטיני

המצב בעזה כבר אינו סתם משבר הומניטרי, אלא הפך לביטוי של שלב מתקדם של מלחמת ההשמדה הישראלית, הנוטלת צורות רבות של רצח, הפצצות ורצח ממוקד, עד שדוחסת ומחסמת, ומפחיתה את הסיוע ההומניטרי. ובמקביל, ממשיכה ישראל להטיל מציאויות שטחיות חדשות דרך הרחבת מה שנקרא "האזור המבודד" או "הקו הצהוב", שכעת כולל כ-70% משטח הרצועה, בעוד שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ממשיך לאיים בהמשך המלחמה ומסרב לכל התחייבות ברורה לסיומה.

מנגד, הפלסטינים בעזה מצפים לתוצאות השיחות המתקיימות בין הפלגים הפלסטיניים למתווכים, בזמן ש压力 עולה להגיע להסכם להפסקת אש, שמגדיר מחדש את עתיד הרצועה מבחינה פוליטית וביטחונית, במיוחד בכל הנוגע לנשק, למנהל האזרחי ולסידורים הביטחוניים.

עם זאת, מה שמתרחש כיום אינו ניתן לסיכום בשיחות הפסקת אש בלבד, אלא נראה כחלק מנסיון רחב יותר לייצר מציאות פוליטית, גיאוגרפית ודמוגרפית חדשה בעזה, שיש ענדוש את תוצאות המלחמה נקודת מוצא לשלבים שונים, ולא סופם. כאן עולה שאלה שחורגת מעבר לפרטי המו"מ אל מהות השלב עצמו: האם אנו בפני סוף המלחמה, או בפני שינוי המהות והעתיד של עזה?

בהקשר הזה, הלחץ הבינלאומי הופך לחלק מהנוף הפוליטי הנלווה למלחמה. הקהילה הבינלאומית, יחד עם צדדים ערבים, ממשיכה להפעיל לחץ על הפלגים הפלסטיניים לממש את התחייבויותיהם בהתאם לתכנית האמריקאית, בעוד שבולטים לחלוטין כל לחצים דומים על ישראל לממש את התחייבויותיה.

ההצהרה האחרונה האמריקאית-ערבית שיקפה בבירור את הפרדוקס הזה, שכן היא הדגישה את ניהול נשק הפלגים וקישרה את שיקום עזה לסידורים ביטחוניים ומנהליים, מבלי לדרוש מישראל או מארצות הברית לממש את התחייבויותיהן הכלולות בתכנית ה הפסקת אש ובצרפת הביטחונית. התעלמות זו משקפת את ממשיך קו בינלאומי המעמיס על הפלסטינים את העלויות של ההתחייבויות, ומעבירה את ישראל מכל אחריות פוליטית או משפטית.

פער זה מתושש גם במומנטים הערביים והאסלאמיים, אשר לא הצליחו עד כה להפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי על ארצות הברית לחייב את ישראל להפסיק את המלחמה, להעלות את הסגר ולהבטיח את הזכויות הפלסטיניות, ואף לא הועילו את האמצעים הפוליטיים והכלכליים הערבים כדי להחזיר את האיזון לתיק העזה, באופן שיהפוך אותו לחלק מעודף גדול יותר ולא ישאר זירה כזאת המובלעת לתנאים מצד אחד בלבד.

לכך, הבעיה לא מוגבלת רק באי-יכולת להפסיק את המלחמה, אלא מקבלת צורה עמוקה יותר, המתמצגת בניהול כיסוי פוליטי בין לאומי ואזורי למימש, והבראתו מהמלחמה הפתוחה למסלול פוליטי שמנוהל במטרה לשנות את מציאות עזה כך שתהיה מתואמת עם החזון הישראלי.

מזווית זו, התכנית האמריקאית אינה משקפת תגובה של תוצאות המלחמה, אלא להרחיב את פוליטית. מה שלא הצליחה ישראל להשיג בכוח הצבאי, שואפת כעת להטיל באמצעות סידורים פוליטיים וביטחוניים ומנהליים ארוכי טווח שהקפיצת על הרצועה תהיה פחות יקרה ויותר מתמשכת, מבלי לסיים את הכיבוש או להכיר בזכויות הלאומיות הפלסטיניות.

ולכן, השלב הנוכחי אינו שלב "אחר המלחמה", אלא שלב המעבר מהאמצעים הצבאיים הישירים לכלים פוליטיים, ביטחוניים, כלכליים ומנהליים יותר שקטים, אך לא פחות מסוכנים. המאבק כבר לא מתרחש רק על הפסקת אש, אלא מי ששולח את כללי היום שאחרי, ומי שמגדיר את הצורה של עזה, ותושביה, וניהולה, ועתידה.

וזה מתברר בבירור במציאויות השטח, והרחבת האזורים המוגנים, והחמרת המגבלות על כניסת הסיוע ההומניטרי, ושליטה במקבצי הפצה, ומניעת שיקום, והמשך התקפה היומית, אינם מערכות מופרדות, אלא קישורים מחוברים בפרויקט אחד שמטרתו לשנות את עזה דמוגרפית, גיאוגרפית ופוליטית. ובמובן הזה, מה שהמלחמה הצבאית לא מצליחה לכפות בכוח, נעשה גם מתנוח עסקי משאבי האדם והמשאבים ותחי חיים, כך שה"שלב המעברי" הופך למציאות קבועה.

בנוסף, ההתמקדות על ההשתקפות שבכוח על הפלסטינים וישראל, ישן ש פולציה, מחזיקה עוקב עמוק יותר הקשור לחסר של מחוייבות בינלאומית אמיתית לכפות התחייבות הדדית ושווה. המבחן הראה שקהילת העולם לא רק שלא הצליחה בפיקוח ובביצוע, אלא חיה למעשה מתוך נייח שנכפה על הפלסטינים כהתחייבות מידית ומחייבת, בעוד שההתחייבויות הישראליות נתפסות בתור בעיות נדחות או נתפסות וניהול מו"ם עליהם.

משכך, הלחץ על הפלסטינים כבר אינו רק השתקפות של חוסר שיווי הכוח, אלא הפך לחלק ממנגנון ניהול הסכסוך, שבו הם נתפשים כצד יותר נתון ללחץ ולאילוץ מתנגדויות, בעוד שצד החזק יותר נותר להטיל מציאויות על הקרקע ומשם לנהל משא ומתן מאוחר יותר. ובמובן הזה, הלחץ הבינלאומי אינו מובלט עוד כאורח נפרד מהפרויקט הישראלי, אלא הפך, באופן ישיר או עקיף, לאחת מהכלים להנחיותיו.

וזה לא מתפקד רק בעזה לבד, הדגם המוצע חורג מנהולות הרצועה. קישור שיקום כהבנה הביטחונית, וקישור זכויות האדם לדרישות פוליטיות, ושינוי המנהל הפלסטיני כך שיתאים לדרישות הישראליות, כל אלה מצביעים על ניסיון לנסח מחדש את הקשר בין הפלסטינים והכיבוש עם יסודות חדשים, שבהן הכיבוש יפחת יקר, בעוד שהפלסטינים הופכים יותר תולים בסידורים חיצוניים שמגדירים את צורת חייהם הפוליטיות והכלכליות.

בהקשר הזה, האורך של השלב המעברי הופך לאמצעי לחזוק המציאויות הפיזיות בהדרגה, כך שהצעדים הזמניים יהפכו למציאות קבועה, והנהגת המשבר תהפוך למטרה בפני עצמה, לא שלב שמוביל לפתרון פוליטי צודק.

אך במצב הזה, על אף ההקפדויות שלו, לא נראית מהות עתידית ניכרת. ההצלחה של כל פרויקט לשינוי עזה אינה מתנה על יסודות הכוחות הבינלאומיים והאזוריים בלבד, אלא גם על יכולת הפלסטינים לבנות עמדה לאומית מאוחדת שמוגבלת את יכולת ישראל לנצל את הפיצול ולהטיל מציאות חדשות עליהם. ככל שהפיצול יגבר, כך היכולת של הכיבוש להפוך מציאויות זמניות בהסדרים קבועים יתרחב.

על אף כל זאת, הפלסטינים נשארים בפני אתגר מרכזי הקשור ליכולתם לשוב ולבנות את ביתם הפנימי, ולשוב על המינימום של האחדות הפוליטית, ולכונן אסטרטגיה לאומית משותפת שתוכל להגן על האדם הפלסטיני, ולהכיל את האדמה, למנוע גירוש, ולמנוע את פרויקטים של שינוי עזה, ובכך להחזיר למאבק הפלסטיני את היכולת למשל באי-פעולה נגד הנשלטים.

ולסוף, השאלה כבר לא איך תיגמר מלחמה, אלא איזה מציאות תותיר אחריה. הקרב האמיתי כבר אינו צבאי בלבד, אלא הפך לקרב על צורת עזה, ועל עתיד הסוגיה הפלסטינית, ועל יכולת הפלסטינים למנוע מעובד את הקטסטרופה להיות במשטר פוליטי קבוע שימשיך לשנות את קיומם וזכויותיהם ועתידם.