האם הסבלנות של המגזר הפרטי מסתיימת?

השאלה היום אינה: איך המגזר הפרטי הפלסטיני יצליח לשרוד את המשבר? אלא: עד כמה זמן הוא יוכל להמשיך לשאת את הכלכלה על כתפיו?

במהלך השנתיים האחרונות, המגזר הפרטי לא היה רק מקבל של השלכות המשבר הכלכלי, אלא היה היסוד ששמר על המשך הפעילות הכלכלית, שמר על אלפי מפעלים, והמשיך להחזיק בעשרות אלפי מקומות עבודה למרות ההתכווצות החמורה והירידה בפעילות הכלכלית. עם זאת, היכולת של מגזר זה להחזיק מעמד איננה אינסופית, ומדדי העומס ברורים בשווקים, בהתנהגות המשקיעים, ובמשנועות החברות שכעת נוטות לנהוג בזהירות יותר מאשר להתרחב.

המגזר הפרטי מהווה את עמוד השדרה של הכלכלה הפלסטינית; הוא מעסיק יותר מ-80% מכוח העבודה, ומוביל את רוב הפעילויות הייצוריות, המסחריות והשירותים. מידע מרשות הניקוי הפלסטינית מצביע על כך שהפקדות של המגזר הפרטי מהוות כ-93.3% מכול הפקדות המערכת הבנקאית, דבר המצביע על כך שיציבות המערכת הבנקאית קשורה באופן הדוק בהשתלבות המגזר הפרטי.

אולם מה שמזדמן למגזר זה היום אינו משבר אחד, אלא סדרה של משברים חופפים. בזמן שכ-17 מיליארד שקל מצטברים בתוך המערכת הבנקאית כתוצאה מהמגבלות הישראליות על העברת יתרות המזומנים, השווקים סובלים מחוסר בנזילות התפעולית הנדרשת להמשך הפעילות המסחרית.

הבעיה כבר לא רק בנקאית, אלא הפכה לבעיה יומיומית לסוחר, לתעשיין ולהשקעה. הידע להפקיד מזומנים אילץ רבים מהחברות לשמור סכומים גדולים בתוך חברותיהם, עם הצורך לעלוד את עלויות ההגנה, הביטוח והעברה של הכספים, לשבש חלק מההון החוץ, ולדחות את תשלומי ההתחייבויות לספקים.

המשבר התפשט גם לאמצעי התשלום עצמם. השיקים המסחריים, המהווים אחת מהדרכים החשובות לביצוע תשלומים בין חברות, הפכו עבור מספר סוחרים לקשים יותר בשל ההגבלות שהטילו חלק מהבנקים על הנפקת מחברות השיקים או תנאי השימוש בהם ברקע משבר הצטברות השקל. כך התאמה המשפט והזמן הקרוב, חוסר האמון בין העוסקים, והגברת התלות במזומן בזמן שהמערכת הבנקאית סובלת מעודף מזומנים שאינו נגיש.

וכאן טמונה הפארמוקשיה האמיתית; הבעיה כבר לא נמצאת בחוסר במזומנים אלא בהפסקת זרימת הכספים בתוך הכלכלה. הצטברות השקל מגבילה את ההפקדות, הקושי בהפקדה מערער את ניהול הנזילות של החברות, והפסקת אמצעי התשלום מעכבת את המסחר, והעלאת עלויות המימון מגבילה את ההשקעה, בזמן שהחולשה בביקוש מביאה לקיצור הייצור והפעולה. כאשר מתאגדים כל הגורמים הללו, הסביבה העסקית הופכת להיות יקרה יותר, מסוכנת יותר ופחות מסוגלת לצמוח.

בתוך תנאים אלה, הגיעה ההודעה על ביצוע הסכמי מימון בסך 395 מיליון דולר אמריקאי דרך חמישה בנקים פלסטינים, במסגרת המתקן האירופי בהיקף 400 מיליון יורו לתמיכה בפרויקטים קטנים ובינוניים. זוהי יוזמה חשובה שכדאי להעריך, אך היא דורשת הבחנה בין שני יעדים שונים: חיזוק הנזילות של המערכת הבנקאית מצד אחד, ושיפור ההגעה של המגזר הפרטי למימון מצד שני.

הנזילות המגיעה לבנקים אינה הופכת אוטומטית להלוואות זולות יותר עבור המשקיעים. עלות המימון תמשיך להיות קשורה לרמות הריביות העולמיות, גבולות הסיכון, והעלויות התפעוליות, כל עוד יוזמות אלה לא יתבטאו ברמות הריביות, בדרישות להבטחה, ובתנאי ההלוואה. לכן הצלחתם של תכניות אלו לא תימדד בגובה הכספים שזרמו לבנקים, אלא ביכולתן להנגיש חברות, בייחוד הקטנות והבינוניות, לקבל מימון נגיש המסייע להן להשקיע ולצמוח.

אולם גם אם תנאי המימון משתפרים, המשקיע לא יתרחב אם לא ימצא שוק שיקבל את ייצורו. הביקוש המקומי ירד בשל ירידת כוחות הקנייה, דחיית משכורות, ובזמן שהשקעה הצרכנית מתעכבת, משך לכך שעסקים רבים עובדים מתחת להכשרה ייצורית ומדחיקים את תוכניות ההתפתחות.

והחשש האמיתי הוא ירידת האמון. כאשר המשקיע אינו מסוגל לנבא את הסביבה העסקית, והסוחר מהסס להתרחב, והתעשיין דוחה את השקעותיו, הדו-cycle הכלכלי נכנס לתהליך התכווצות שקשה לשבור.

אי אפשר להתעלם מהמכונה הבנקאית עצמה שמשתתפת בחלק מהעומסים של המשבר הזה. היא מחזיקה נזילות מזומנים משמעותית שלא ניתנת לשימוש, בזמן שהפקדות המערכת הבנקאית עוברות את 19 מיליארד דולר והיקף ההקלות האשראי עומד על כ-12 מיליארד דולר, דבר שמאשר שהבעיה אינה חוסר במקורות כספיים, אלא העדר القدرة שלהן לחדור לכלכלה האמיתית.

הגנת המגזר הפרטי אינה רק דרישה של מגזר כלכלי, אלא הכרח לאומי. כל מפעל שמפסיק לעבוד פירושו פחות מקומות עבודה, פחות השקעות, פחות הכנסות ממסים, וצמיחה כלכלית חלשה.
דרושה היום ראיה כלכלית כוללת שמתחילה בטיפול במשבר הצטברות השקל, והבטחת ניהול התנועה של כנסת הכספים, פיתוח תוכניות להבטחת ההלוואות, הפחתת עלות המימון, האצת המעבר לתשלומים דיגיטליים, עידוד הביקוש המקומי, ותמיכה בהשקעה פעילה ובהכנסה.

המשק הפנימי הפלסטיני לא מבקש סובסידיות, ולא הטבות יוצאות דופן, אלא מבקש לסלק את המגבלות שמעכבות אותו ממילוי תפקידו הטבעי בשקעות, בהפקה ובתפקוד.

והשאלה שנותרה שצריכה להעסיק את מקבלי ההחלטות היום: אם המגזר הפרטי איבד את יכולתו להוביל את הכלכלה, מי יוביל את שלב ההתאוששות?

הגנת המגזר הפרטי לא מדובר רק על עסקים אלא על נושא שמשפיע על כל משפחה פלסטינית. כל מפעל שממשיך לפעול פירושו שמירה על מקום עבודה, הכנסה חדשה, והשקעה שנשארת בארץ. כאי לכך, אם המגזר הפרטי ייהרס, לא ישלם את המחיר רק המשקיע, אלא שלם ייסבול העובד, הצרכן, האוצר הציבורי, והכלכלה הפלסטינית כולה.

כלכלות לא מתאוששות רק עם עליית ההוצאות, אלא כאשר המגזר הפרטי שלהן משיב את האימון ואת יכולת ההשקעה וההפקה שלו.

יועץ כלכלי וכספי בינלאומי - חבר בוועדה הבינלאומית לשינוי כלכלי ודיגיטלי