מי שיש לו את الأرض... יש לו את העתיד

יכול להיות שזו טעות להסתכל על מה שמוצע תחת כותרת "העיר הירוקה" כפרויקט עירוני או דיור המיועד לקלוט חמישה מיליון תושבים. גישה כזו מצמצמת את הבעיה במובנה ההנדסי, בעוד שהממדים האמיתיים שלה הרבה מעבר לכך.

השאלה האמיתית איננה: כמה בתים ייבנו? אלא: מי מחזיק באדמה? מי מחליט על השימוש בה? מי מנהל אותה? מי כופה עלייה ביטחון עליה? מהן גבולות הריבונות הפלסטינית בתוכה? שאלות אלה הן המגדירות את טבע הפרויקט ואת ההשלכות האסטרטגיות שלו, ולא מספר המבנים או יחידות הדיור שיכללו בו.

כל פרויקט לשיקום מאבד את ערכו הלאומי אם הוא הופך לכניסה לעיצוב מחדש של הגיאוגרפיה הפוליטית או המשפטית של רצועת עזה, או אם הוא הופך לאמצעי להטלת מציאות חדשה על האדמה החורגת מהרצון הפלסטיני. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהשינויים הגדולים לא תמיד מתחילים בטנקים, אלא יכולים להתחיל לפעמים בתוכניות בנייה, ובסידור מחדש של השימוש באדמות, וביצור מציאויות שקשה לשנותן מאוחר יותר.

ומכאן, שאין להותיר את ניהול התיק הזה באחריות גוף אחד, אלא יש לדרוש עמדה פלסטינית מאוחדת, האחראית שלושה צדדים עיקריים.

ראשית: הרשות הפלסטינית.
בשל מעמדה המשפטי וההכרה של הקהילה הבינלאומית בה, עליה להודיע על עמדה רשמית וברורה בהתבסס על החוק היסודי הפלסטיני, המבהירה שהבעלות על האדמות הפלסטיניות היא זכות מוגנת שאין לפגוע בה או לפעול עפ"י שלא במסגרת החוק והריבונות הלאומית. כמו כן, מוטלת עלייה החובה להזהיר כל חברות או קבלנים פלסטינים מהשתתפות בפרויקטים שעשויים להעלות בעתיד חובות משפטיות או לאומיות אם יוכח שהם נוגדים את החוק או את הזכויות הפלסטיניות.

שנית: תנועת חמאס.
תיק זה חורג מהיותו קלף מיקוח או חלק מניהול הסכסוך היומי, הוא נוגע לעתיד האדמה עצמה. לכן, השלב הנוכחי דורש לעבור מניהול סכסוכים פוליטיים לבניית עמדה לאומית מקיפה, כי ההגנה על האדמה לא יכולה להיות ערובה לפלגנות, ולא קיים צורך להותיר את תיק הריבונות כפוף לחישובים פלסטיניים או טקטיים.

שלישית: ועדת עזה.
אם הוועדה הוקמה לסייע במגינות על האינטרסים של הרצועה ועל עתידה, תפקידה לא יכול להסתכם במעקב אחר ההתפתחויות או בהנחיות, אלא היא צריכה להיות שותפה אמיתית בכל דיון הנוגע לגורל עזה. הצלחתה תלויה באחדות עמדתה הפנימית, והעדפת האינטרס הלאומי על פני הרב-תחומיות וההשתייכויות הפוליטיות, כי השלב הקרוב לא יכול לסבול תסכול או פלגנות.

הדבר הקשה ביותר שיכול לקרות היום הוא שהנושאים המהותיים יהפכו לפרטים טכניים, ושויכות הדיון בפרויקטים של דיור ושיקום, בעוד שבמרקע שואלים שאלות של ריבונות, בעלות וההחלטה הלאומית.

יכול להיות שהפלסטינים חלוקים במדיניות, אבל אסור להם להיות חלוקים על האדמה. היא לא סתם נכס נדל"ן, אלא היא יסוד הזהות, כתובת הריבונות, והבטחה לעתיד.

יכול להיות שהרגעים האלה מחייבים להפעיל את הפעמון האדום, כי העובדות הפליליות המוטלות על האדמה קשה לשנותן לאחר שהן הוקבעו. ואם לא יתפתחעמדה פלסטינית מאוחדת המגינה על זכות העם לאדמתו, אז הדורות הבאים עשויים למצוא את עצמם מול מציאות שלא יצרו, אך ישלמו את המחיר שלה.

וההיסטוריה נשארת, כמו תמיד, עדות בלתי נשכחת. היא תכתוב מי הגן על האדמה, מי שתק, ומי רעד את הזכות שאין איש יכול להפר את זכויותיו.