האם ההבנות האמריקאיות–איראניות פותחות את הדרך לסיום המלחמה בעזה?

בעוד וושינגטון וטהרן מגיעות להבנות להפסיק את המלחמה, שעשויות לשנות את סדרי העדיפויות באזור, מתעורר שאלה מהותית: האם סיום המלחמה בעזה יהפוך לחלק מהסדרים החדשים של היציבות, או שתישאר הסוגיה הפלסטינית מחוץ לארבעת המשוואות, למרות נוכחותה ההולכת ומתרקמת בתודעה העולמית?

מגמת ההבנות האמריקאיות–איראניות עולה כי הן חורגות מהתוכן של התיק הגרעיני להסדרים ביטחוניים ופוליטיים רחבים יותר הנוגעים לעתיד האזור ויציבותו. ולמרות שפרטי ההבנות הללו עדיין לא התגבשו סופית, הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות רבה עבור הפלסטינים: האם זה יכול לפתוח את הדרך לסיום המלחמה בעזה, או שזה יוביל לסידור מחדש של סדרי העדיפויות באזור מבלי לטפל ביסוד הטרגדיה הפלסטינית?

מעצירת מלחמה לחיפוש אחר מוצא

במהלך החודשים הקודמים, נראה כי הצדדים השונים מהמרים על השגת הישגים נוספים לפני המעבר לשלב הפתרונות. אולם המשך המלחמה, והגברת העלויות האנושיות, והגברת הלחצים הפוליטיים והדיפלומטיים על ישראל, כל אלה הם גורמים שמובילים לחיפוש אחר מוצא שיעצור את הקרב מבלי שהצדדים יתחזקו כמפסידים לחלוטין.

בהקשר זה, ההבנות האמריקאיות–איראניות עשויות לרכוש חשיבות מיוחדת. וושינגטון, השואפת לייצב יציבות אזורית המאפשרת לה להתמקד בעדיפויות בין-לאומיות אחרות, לא נראה כי היא מעוניינת להשאיר את האזור כבול למלחמה פתוחה שעשויה להתפוצץ בכל רגע. כך גם איראן, אם תצליח להשיג הבנות הנוגעות לסנקציות או לסטטוס שלה באזור, עשויה למצוא עניין ביציבות השקט בכל החזיתות הקשורות לה.

משכך, ישנה אפשרות שעזה תהפוך מתיק חסום מחוץ להבנות לאחת מהנהנות הלא ישירות מהן, לא משום שהצדדים הנוגעים הציבו פתרון לסוגיה הפלסטינית, אלא משום שסיום המלחמה עשוי להפוך לצורך שירות הסדרים אזוריים רחבים יותר.

גבולות הכוח הישראלי

עם זאת, אפשרות זו אינה אומרת שישראל ויתרה על מטרותיה או שינתה את ראייתה על המלחמה. ממשלת תל אביב עדיין מנסה לתרגם את מה שהיא רואה כהישגים צבאיים לעובדות פוליטיות וביטחוניות ארוכות טווח, המבטיחות לה את הכסף הגדול ביותר של שליטה על עתיד הרצועה.

אך הניסיון המתמשך מאז תחילת המלחמה הצביע גם על גבולות הכוח הצבאי. למרות היקף ההרס הגדול וההפסדים האנושיים חסרי התקדים, ישראל לא הצליחה فرض تصور פוליטי יציב ליום המחר.

ולכן, כל הפסקת מלחמה, אם תתרחש כתוצאה מהבנות אזוריות או לחצים בינלאומיים או הכשלה הדדית, לא תפתור את השאלות הבסיסיות הנוגעות לעתיד עזה ולזהותה הפוליטית והמנהלית.

היום שאחרי המלחמה: השאלות הממתינות

יתכן שהפסקת הלחימה קרובה יותר משהייתה בחודשים הקודמים, אך סיום המלחמה לא אומר בהכרח סיום המשבר. הדילמה האמיתית מתחילה מהיום שאחרי.

מי ינצח את הרצועה? מהי טבע ההסדרים הביטחוניים? ואיזו גישה פלסטינית תייצג את עזה בפני העולם ובפני התורמים? איך ניתן למנוע את החזרה למחזור חדש של הרס וסכסוך?

שאלות אלו לא יכולות ההבנות האמריקאיות–איראניות לענות, כי הם נוגעות בראש ובראשונה למצב הפנימי הפלסטיני ולאופיו של המערכת הפוליטית הפלסטינית ולעתיד ייצוגה הלאומי.

שיקום בין פוליטיקה למימון

הדילמה הזו מקבלת חשיבות כפולה כאשר מדובר בשיקום. היקף ההרס שפקד את עזה חורג בהרבה ממה שנראה במלחמות הקודמות, מה שמחייב את תהליך השיקום של משאבים כספיים עצומים ומחייב התחייבות ערבית ובינלאומית ארוכת טווח.

אך המדינות הערביות וגורמי התורמים לא נראים מוכנים לממן מעגל חדש של שיקום בהיעדר ראייה פוליטית ברורה או בסיס פלסטיני מאוחד המסוגל לנהל את התהליך ביעילות ובשקיפות.

לכן, השאלה כבר לא נוגעת רק להיקף הכספים הנדרשים, אלא להיבט של יציבות פוליטית המבטיחה שהשיקום יהפוך לפרויקט חיים ויציבות, ולא נקודת עצירה זמנית לפני סבב חדש של הרס.

המבוי הסתום הפלסטיני

בעוד סוגיית הפלסטינים חווה התפשטות חסרת תקדים אמפתית ותמיכה עולמית, הבולטים נתקלים באחת מהמשברים הפנימיים העמוקים ביותר שלהם. הפיצול המתמשך, ריבוי מרכזי ההחלטות, הפחתת הלגיטימציה של המוסדות הלאומיים, כל אלה הם גורמים המפחיתים את היכולת למנף את השינויים המתרחשים בזירה הבינלאומית.

וכאן קיימת אחריות מיוחדת על הרשות הפלסטינית ועל חמאס יחד. הרשות נדרשת לחדש את הלגיטימציה שלה ולבנות מחדש את מוסדותיה על בסיס שיתוף וייצוג, הרחק מהשליטה וההדחה, בעוד חמאס נדרשת לבצע רפורמות פוליטיות עמוקות שיפתחו את הדלת לשותפות לאומית אמיתית החורגת מלוגיקת הבידוד. בלי חידוש האחדות הלאומית, הפלסטינים ימשיכו להיות החוליה החלשה בכל הסדר אזורי שבא, לא חשוב מה תהיה גודל התמיכה הבינלאומית עבור עיניהם.

בין השקט האזורי להמשך הכיבוש

גם אם ההבנות האמריקאיות–איראניות יצליחו בהפחתת המתח האזורי ובסיום המלחמה בעזה, זה לא ישנה עובדה בסיסית לפיה שורשי הסכסוך עדיין קיימים.

הסוגיה הפלסטינית איננה רק משבר אנושי, ולא רק תיק ביטחוני שניתן לנהל, אלא סוגיה של עם השואף לחירות ולהגדרה עצמית ולסיום הכיבוש. העשורים האחרונים הוכיחו שההסתרה של אמת זו או עיכובה לא מביאה להיעלמות הבעיה, אלא להחזרתה בצורה יותר מורכבת ויקרה.

ולכן, כל יציבות אזורית הנובעת מההבנות החדשות תישאר שבירה אם לא תהיה מלווה במסלול פוליטי משמעותי שפותר את הזכויות הלאומיות הפלסטיניות ומבצע סוף להמשך הכיבוש וההתנחלות ומדיניות כפוית המציאות.

שובו של המהלך הלאומי

עם זאת, הגורם המכריע בעתיד השלב הבא לא יהיה רק מה שיסוכם עליו בין וושינגטון לטהרן, ולא גבולות הכוח הישראלי או הלחצים הבינלאומיים, אלא היכולת של הפלסטינים בעצמם לשוב לידי הגישה.

הפריצה האמיתית מתחילה בבנייה מחדש של המערכת הפוליטית הפלסטינית על בסיס שיתוף פעולה ודמוקרטיה וייצוג, והסכמה על תכנית כוללת המאוזנת בין העקרונות הלאומיים לדרישות התקופה, ומביאה את הגנת הקיום הפלסטיני והעמידה שלו לעדיפות מרכזית.

ההבנות האמריקאיות–איראניות עשויות לתרום לפתיחת חלון לסיום המלחמה, ואולי לסייע במניעת שקיעתה של האזור למפגש נרחב יותר, אך הן לא יוכלו לבד למפות את עתיד עזה או לפתור את הסוגיה הפלסטינית. זה יישאר קשור, לפני כל דבר אחר, ליכולתם של הפלסטינים להפוך את מה שהצבור שלהם צבר מהעומדים והקורבנות, ומה שהשיגו המסגרת שלהם מהנוכחות המוסרית והפוליטית ההולכת ומתרקמת בעולם, למיזם לאומי מאוחד המסוגל להטיל את עצמו שותף בעשיית העתיד, לא רק נושא להחלטות אחרים.

אם ההבנות האזוריות עשויות לפתוח את הדלת לסיום המלחמה, אז מה שיקבע את צורת השלב הבא הוא האם הפלסטינים יהיו מסוגלים לחצות את הדלת הזו מאוחדים, או שהיכן שאמרו ייכנסו הם עדיין שבויים בפיצול ובאמת שהם בכלל נתקלו בכל השנים האחרונות, והגביל את יכולתם להמיר את הקורבנות של ע ihrem לישגים פוליטיים ודתיים מתמשכים.