שוער העולם

 בכדורגל, התפקיד של שוער ברור ומוגדר; הוא עמד מול השער שלו ומנסה למנוע מהכדורים להיכנס. אך בפוליטיקה בינלאומית, דונלד טראמפ יצר תפקיד חדש שמעולם לא היה קיים: שוער של כל העולם. אדם שהחליט לעמוד על גבולות כדור הארץ, לא רק על גבולות ארצות הברית, ולחפש את המגיעים והיוצאים, ולזהות מי זכאי להיכנס למגרש ומי צריך להישאר בחוץ.

ואולי אירוח ארצות הברית בגביע העולם בכדורגל מהווה את התמונה הכי פרדוקסלית בהקשר הזה. המונדיאל הוא החגיגה הגדולה ביותר של הגלובליזציה העממית; פסטיבל אנושי עצום המאגד אומות, תרבויות, שפות ודתות תחת גג אחד. ואילו טראמפ הוא אחד הדמויות הבולטות ביותר של המרד נגד הגלובליזציה עצמה. לכן התמונה נראית כאילו העולם החליט לקיים פסטיבל של אחדות בתוך ביתו של המפרד המפורסם ביותר.

מבחינה תיאורטית, הגביע העולם אמור להיות הזדמנות לחגוג ערכים של פתיחות, תקשורת ותחרות הוגנת. אך הפעם, האליפות מגיעה למדינה שבה הנשיא שלה מנהל סדרת מלחמות פתוחות כמעט בכל הכיוונים. מלחמה כלכלית עם סין, חילוקי דעות כלכליים עם אירופה, מתחים עם קנדה ומקסיקו, לחצים על המוסדות הבינלאומיים, ומאבקים פוליטיים ותקשורתיים שאין להם סוף. אפילו האוניברסיטאות האמריקאיות לא נמלטות מהקרבות היומיים האלה שהפכו לחלק מהנוף הפוליטי האמריקאי. כאילו כל העולם הפך בעיני טראמפ לאליפות ענק, אך הוא לא גיבור בה אלא שופט, שחקן, מאמן וועדת משמעת בו זמנית.

המעניין בהומור הוא שכדורגל מלמד אותנו שיעור הפוך לחלוטין. הצלחה במשחק לא מתבססת על בידוד אלא על שיתוף פעולה. לא ניתן לקבוצה לנצח אם כל שחקן מחליט לשחק לבד. לא ניתן לחלוץ לכבוש ללא מסירה, ולא ניתן למגן להחזיק מעמד ללא תמיכה מחבריו. אפילו הכוכבים המפורסמים ביותר זקוקים לקבוצה שסובבת אותם. ואילו בפוליטיקה הבינלאומית המודרנית, נראה שלחלק מהמנהיגים עדיין יש את ההכרה שהעולם ניתן לניהול על ידי המנטליות של שחקן אחד שמחזיק בכדור לאורך כל המשחק.

הפרדוקס הגדול הוא שארצות הברית עצמה היא זו שעזרה במשך עשרות שנים לבנות את המערכת הבינלאומית שעליה ביססה הולכת הסחר, הנסיעה והחלפה התרבותית. היא הציגה את עצמה כארץ ההזדמנויות ויעד לחלומות מכל רחבי העולם. אך היום, תמונת אמריקה עבור רבים קשורה לתורים הארוכים מול שגרירויות, חקירות מתמשכות בשדות התעופה, ודאגות בנוגע לויזות ונהלים ביטחוניים.

ייתכן שלחלק מהדאגות הללו יש מה לזקוף לזכותן, שכן העולם אכן הרבה יותר לא שקט ממה שהיה לפני עשרות שנים. טרור, אלימות חוצה גבולות ופשעים מאורגנים אינן אשליות פוליטיות. אך הבעיה מתחילה כאשר הפחד מדבר הפך מאמצעי הגנה לפילוסופיה של שלטון. וכאשר החשד כלפי האחר נהיה כלל ולא יוצא מן הכלל.

הגביע העולם, במהותו, מתבסס על רעיון פשוט אך עמוק: שאנשים יכולים להתאגד על אף השוני ביניהם. עשרות אלפי אוהדים יושבים זה לצד זה ביציעים. הם צועקים, שרים, ומשתנים בתמיכה, אך הם חוזרים בסוף המשחק למלונותיהם ובתיהם מבלי שאל אחד מהם יכריז מלחמה על השני בשל תוצאת המשחק.

ואולי הדבר הבולט ביותר הוא שהמלחמות המודרניות לא מוגבלות יותר לטנקים וטילים. יש מלחמות כלכליות, מלחמות מידע, מלחמות אלקטרוניות, מלחמות נרטיבים, מלחמות מכסים, ומלחמות השפעה תרבותית. העולם חי במצב של התנגשות מתמשכת, כאילו האנושות עברה מהמלחמות העולמיות הגדולות לגרסה חדשה פחות קטלנית לפעמים ויותר מעיקה ברוב הפעמים.

ובלב התמונה הזו עומד טראמפ כאחד מהמהנדסים הבולטים של השלב הזה. הוא לא מדבר רק על יריבים, אלא גם על בעלי הברית. הוא לא מסתפק בהגדרת מחדש של היחס הבינלאומי, אלא גם בוחן מחדש את השפה הפוליטית עצמה. הכל ניתן למשא ומתן, וכל הסכם ניתן לבחינה מחדש, וכל חבר פוטנציאלי יכול להפוך לאויב אם זה משרת את האינטרס. אך כדורגל יש יכולת מוזרה ללעוג לכל החישובים האלה.

כאשר הישר נשמעת, לא נותרת חשיבות רבה לנאומים פוליטיים. האוהד המקסיקני יזעק בשביל קבוצתו, הקנדי יעשה את אותו הדבר, והאמריקאי גם כן. והרחובות יתמלאו בדגלים, שירים וצחוק. ומיליוני בני אדם יגלו שוב ושוב שהדבר שמאחד אותם הוא הרבה יותר ממה שמספרות החדשות על חילוקי הדעות ביניהם.

לכן הגביע העולם נראה גדול יותר רק כאליפות ספורטיבית. זהו תזכורת שנתית מתחדשת כי האנושות אינה פרויקט של סכסוך מתמשך. וששיתוף פעולה אינו סימן לחולשה, כפי שחושבים כמה, אלא תנאי הכרחי להמשך.

ואולי הסרקאזם האחרון נמצא כאן בדיוק. בעוד מנהיגי העולם עסוקים בהגדרת קווים חדשים להפריד בין העמים, הכדורגל מגיע כדי לשרטט מעגל באמצע המגרש, ומזמין את כולם להכנס אליו.

שם, בתוך המעגל הקטן ההוא, האנושות נראית יותר רציונלית מהפוליטיקה, יותר חכמה מהרבה מנהיגים, ויותר יכולת להבין אמת פשוטה: שהעולם אינו מבצר שזקוק לשוער, אלא מגרש שתפוס את כולם.