הפער הגדול בתוכנית של יום שלאחר עזה: כולם מדברים על חמאס... ואיש לא מדבר על המדינה

מסמך המכון הישראלי למחקרי ביטחון לאומי (INSS) על עתיד עזה לאחר המלחמה מחדש מעלה את השאלה שמטרידה את המערכת הביטחונית והפוליטית בישראל במשך חודשים: כיצד ניתן למנוע מחמאס לשוב לשלוט בעזה?

המסמך מציע שילוב של לחצים צבאיים מתמשכים, הקמת מערכות שלטון פלסטיניות מקומיות והשקת פרויקטים לשיקום באזורים שהארגון יוצא מהם, תוך שילוב הדרגתי של הרשות הפלסטינית וכוחות מקומיים אחרים בניהול העניינים האזרחיים והביטחוניים.

למרות שיכולות להיות רעיונות אלה מעשיים מנקודת מבט של ניהול משבר, הם חושפים באותו זמן פער יסודי במחשבה השלטת על עזה. כל הדיון מתרכז סביב כיצד להרחיק את חמאס מהשלטון, בעוד ששאלת היסוד החסרה היא: מהו המשטר הפוליטי שצפוי להחליף אותו?

הבעיה היא שהרוב המכריע של ההצעות מתייחס לעזה כמקום הדורש ניהול ולא כחלק מפרויקט פוליטי שצפוי להסתיים בהקמת מדינה עם מוסדות יציבים, ולכן המיקוד הוא באנשים, בגורמים ובחלופות ולא על מהות המשטר עצמו.

הפלסטינים נשאלים שוב ושוב מי צריך לשלוט בעזה: חמאס? הרשות הפלסטינית? ממשלה זמנית? ועדות מקומיות? משפחות? קבוצות המגובות על ידי הכיבוש או חיצוניות?

אבל השאלה הטבעית בכל מקום אחר בעולם היא שונה לחלוטין: מדוע אכן על האנשים לבחור בין החלופות המזווית או כמעט מזוויות? ומדוע לא יהיה המטרה להקים מדינה אחת אשר מחזיקה בכוח, בחוק ובנשק החוקי?

אם הבעיה היא קיום כוח צבאי מחוץ למסגרת המדינה, אז החלפת כוח מזוין באחר לא פותרת את הבעיה. ואם ריבוי מרכזי הכוח הוא סיבת הכאוס ואי היציבות, אז הקמת מרכזי כוח חדשים בשמות שונים לא תוביל לבניית מערכת יציבה אלא לשחזור המשבר בצורות חדשות.

שמות והנאמנויות עשויים להשתנות, אך התוצאה נשארת אחת: נשק מגוון, סמכויות שונות וחוסר ביכולת אחת לשלט על החוק עבור כולם.

האזרח הפלסטיני הפשוט לא צריך לייצוג חדש שעושה את עבודתו ולא צריך מיליציה חדשה המעלימה את בטחונו. מה שהוא צריך הם מוסדות פועלים, מערכת משפט עצמאית, משטרה מקצועית וסמכות פוליטית שדוגמת את הלגיטימציה שלה מהעם ולא מהנשק.

ולכן יש להעביר את לב הדיון מהשאלה "מי ישלוט בעזה?" לשאלה "איך תישלוט בעזה?".

האם יהיה חוק אחד שיחול על כולם? האם יהיו מוסדות נבחרים וחייבי דין? האם תהיה בבקשה גוף ביטחוני אחד שיהיה כפוף להחלטה פוליטית אחידה? והאם כל אחד, כולל חמאס ושאר הפלגים, יהא כפוף לאותם כללים?

אלה השאלות שמבנות מדינות ולא השאלות הנוגעות לחלוקת ההשפעות בין הכוחות המתקנים.
אבל ישנה שאלה נוספת שאינה פחותה בחשיבותה והיא חסרה ברוב ההצעות הישראליות על היום שלאחר: אם ישראל דורשת מחמאס לוותר על נשקו, אז מהי האלטרנטיבה שתשמור על כלל האוכלוסייה הפלסטינית?

התשובה הלוגית צריכה להיות קיום סמכות פלסטינית לאומית, מסוגלת ולגיטימית, המחזיקה בנשק ומספקת הגנה לכל האזרחים. העניין כאן לא מתמצה רק בעתיד של הארגון או הקודקודים שלו, אלא בעתיד של יותר משניים מיליון אנשים החיים בעזה.

ואם כמה תוכניות מדברות על כוחות מקומיים או קבוצות מזוינות או רשתות השפעה החדשות עם תפקידים בניהול חלק מהאזורים, הדאגה אינה מתמצה רק בסכנה להיפגעות מאנשי חמאס, אלא היא נושאת את הסכנה להופעת מרכזי כוח חדשים שיכפיפו את רצונן על האוכלוסייה מחוץ למסגרת החוק והמוסדות, ויפעילו נקמה או יצרו צורות חדשות של כאוס.

ההיסטוריה העדכנית בחלק נכבד מאזורי הסכסוך מראה כי פירוק כוח מזוין לא מביא אוטומטית להקמת מדינה. פעמים רבות, קיים ואקום שמתמלא על ידי קבוצות אחרות ואז העמים עוברים מהגמוניה של כוח אחד לאגמוניה של כוח אחר מבלי להגיע לחוק המבוסס.

ולכן הפלסטיני שאינו שייך לחמאס ואינו חלק מאף ארגון אחר יש לו עניין מהותי בכך שסיום המלחמה יהא התחלה להקמת מערכת המגנה על כולם באופן שוויוני ולא התחלה לסכסוך חדש בין כוחות מתחרים על השלטון וההשפעה.

הפתרון האמיתי אינו בכך להחליף ארגון בארגון או רשות מקומית באחרת, אלא בפרויקט פוליטי כולל המוביל לדינה פלסטינית עם מוסדות מאוחדים, סמכות נבחרת, מערכת משפט עצמאית ומערכות ביטחון רשמיות אחת המחזיקות בנשק וכפופות לחוק.

במודל כזה, חמאס לא תישאר יוצאת מהכלל ולא אחרת, אלא כל התנועות והפלגים יהפכו למפלגות פוליטיות הפועלות בתחום הציבורי לפי כללים דמוקרטיים מוסכמים, בעוד שהמדינה תיקח על עצמה את האחריות על הביטחון ואכיפת החוק.

ייתכן שמטרה זו נראית רחוקה לאור המלחמה, הפילוג, הכיבוש וחוסר האמון, אך היא נותרת מציאותית הרבה יותר בטווח הארוך מכל ניסי ניהול עזה באמצעות הסדרים זמניים, רשויות מתמודדות או ריבוי מרכזי כוח.

ואולי הבעיה המרכזית ברוב הדיונים סביב עתיד עזה היא שהם עוסקים בשאלה הלא נכונה, במקום להתמקד באנשים, פלגים ובחלופות זמניות, יש להתרכז בבניית המוסדות והכללים המארגנים את החיים הפוליטיים והביטחוניים של כולם. מדינות לא נבנות רק על ידי שינוי השלטון, אלא על ידי הקמת מערכת המבוססת על החוק, שקיפות ואחזקת הסמכות הלגיטימית של הנשק.

אבל להגיע למטרה זו לא מתבצע רק על ידי הכרזה עליה, אלא נדרש מהלך פוליטי מציאותי העוסק בפיצול הקיים, מביא הלגיטימציה עממית ומבסס מוסדות המסוגלים לשלט, לתת שירותים, לשקם ולהגן על האזרחים. ולכן השאלה האמיתית אינה רק מי ישלוט בעזה לאחר המלחמה, אלא כיצד ניתן להפוך את שלב לאחר המלחמה לצעד בדרך להקמת מדינה פלסטינית מסוגלת ומאוחדת במקום שתהיה רק פרק חדש של ניהול המשבר.

ורק אז אפשר למדוד את הצלחת כל תוכנית ליום הבא: לא בכושר שלה להרחיק צד אחד או להחליף אחר, אלא בכושר שלה לקרב הפלסטינים למדינה הנשלטת על ידי המוסדות והחוק אשר מספקת לאזרחיה ביטחון, ייצוג וכבוד על פי שוויון.

ולכן הצלחת כל תוכנית ליום שלאחר אינה נמדדת רק במסוגלותה למנוע מחמאס לשוב לשלטון, אלא ביכולת שלה להשיב על שאלה רחבה הרבה יותר: האם התוכנית הזו מובילה לבניית מדינה פלסטינית אמיתית או שהיא מקיימת שלב חדש של ניהול המשבר? עד כה נראה שכולם מדברים על חמאס ולכן איש לא מדבר מספיק על שאר העם הפלסטיני ועל זכותו להגנה וזכותו למדינה ומוסדות וגם לחוק אחד שמתחייב על כולם. ואולי זהו הפער הגדול ביותר בכל הדיון סביב עתיד עזה.