עזה ואיראן ומסלול ההתנגדות: בין הסיסמאות לחישובי המדינה

המלחמה בעזה העלתה שאלות מהותיות בנוגע לאופי הבריתות האזוריות וגבולותיהן, ולגבי מהות היכולת של סיסמאות אידיאולוגיות לעמוד בפני שיקולי המדינה ואינטרסים אסטרטגיים שלה. המפגש יצר מבחן מעשי למונח "מסלול ההתנגדות" שהציג את עצמו שנים רבות כהקשר פוליטי וצבאי מאוחד מול ישראל וארצות הברית, אולם ההתפתחויות במלחמה חשפו סיבוכים גדולים יותר מאלה שמשתקפים במשפטים פוליטיים ותקשורתיים.

מאז פרוץ המלחמה, ציפיות עלו בקרב מגזרים רחבים של דעת הקהל הערבית והפלסטינית לגבי היקף ההתערבות שיכולה לספק איראן ובעלי בריתה לתמיכה בעזה. ציפיות אלו התבססו על שנים רבות של דיאלוג פוליטי שהציג את הסוגיה הפלסטינית כעניין המרכזי של המסלול, ועל התומך הצבאי, הפיננסי והפוליטי שסיפקה טהרן לקבוצות ההתנגדות הפלסטינית במשך עשורים.

אולם מהלך האירועים הראה שהתמיכה הפוליטית והתקשורתית לא הלכה יד ביד עם רמת ההתערבות הישירה שציפו כמה. למעט כמה מהלכים צבאיים מוגבלים ומפוזרים מצד צדדים בעלי ברית לאיראן באזור, המאבק הבסיסי נשמר בתחומי פלסטין, בעוד שטהרן נמנעה מהתערבות במלחמה אזרחית מקיפה שיכולה לשים אותה בפני מגע ישיר עם ישראל וארצות הברית.

נתונים אלו אינם ניתנים לקריאה בנפרד מההיגיון של המדינה המודרנית. איראן, למרות דיאלוג האידיאולוגי שלה, נשארת מדינה שיש לה אינטרסים לאומיים, סדרי עדיפויות ביטחוניים, כלכליים ואסטרטגיים. מנקודת המבט של מקבלי ההחלטות האיראניים, ההכנסת מלחמה פתוחה עלולה להקנות איום על הביטחון הלאומי האיראני ולסכן את המבנה הכלכלי והצבאי של המדינה, דבר שמסביר את מצב הזהירות שצבע את התנהלותה במהלך תקופות ההסלמה.

בהקשר זה, המלחמה בעזה נראית כחשפה את הפער הקיים בין הדיאלוג האידיאולוגי לדרישות של פוליטיקה מציאותית. האידיאולוגיה מספקת מסגרת לגייס ולזכות בלגיטימציה ולהשפעה אזורית, אך אינה מבטלת את חישובי העלות והתועלת שמנחים את החלטות המדינות ברגעי משבר גדולים. לכן ההתנהלות האיראנית במהלך המלחמה משקפת, במידה רבה, את ניצחון היגיון המדינה על היגון של העיקרון הפוליטי כאשר הביטחון הלאומי בסכנה.

מאורעות הללו גם הראו שהבריתות האזוריות אינן עולות בהכרח על בריתות מוחלטות או לא מותנות. הקשרים בין צדדי המסלולים השונים מתבססים רבים על חפיפות אינטרסים יותר מאשר על מחויבות מלאה לסוגיות של בעלות הברית. כאשר אינטרסי המדינה מתנגדים לדרישות הברית, ממשלות בדרך כלל נוטות להגן על האינטרסים הלאומיים שלהן קודם, בלי להתחשב בהיקף הדיאלוג הפוליטי המלווה את הברית.

וכך, התנהלות זו אינה מוגבלת רק לאיראן, אלא מייצגת כלל כללי במערכת היחסים הבינלאומיות. ההיסטוריה הפוליטית המודרנית מלאה בדוגמאות למדינות שהעלו סיסמאות של סולידריות וברית, אך ברגעי ההכרעה הן הסדירו את סדרי העדיפויות שלהן בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלהן. לכן יש להבין את עמדת איראן במסגרת רחבה יותר הקשורה לאופי ההתנהגות של המדינות ולא רק לאופי השיטה הפוליטית האיראנית או לדיאלוג האידיאולוגי שלה.

המלחמה בעזה חשפה אמת חשובה שהיא שהסוגיה הפלסטינית, למרות מרכזיותה המוסרית והפוליטית, אינה מספקת לבדה כדי לדחוף מדינות לעבור על חישוביהן האסטרטגיים הגדולים. היא גם הראתה שהכוח של הדיאלוג הפוליטי אינו בהכרח אומר שהן מוכנות לשאת בעלויות של העימות הישיר. בין הסיסמאות למציאות, נשארים האינטרסים הלאומיים הגורם המשפיע ביותר על קבלת ההחלטות.

ולכן, הלקח הבולט ביותר שאפשר להפיק מהמלחמה הזו הוא שהבריתות נבחנות במעשים ולא בדיבורים, ושהבנת הפוליטיקה האזורית דורשת להתבונן על מאזן הכוחות והאינטרסים המוחלטים יותר מאשר להסתפק רק בסיסמאות אידיאולוגיות. המדינות עשויות להסכים בדיאלוג, אך ברגעי העימות החיוניים, הן תמיד חוזרות לשאלה החשובה ביותר: מה משרת קודם כל את האינטרסים הלאומיים שלהן?