המשבר הפיננסי הפלסטיני: יד אחת אינה מוחאת כפים

קל להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה ולשים את משרד האוצר כיישא באחריות לכל עיכוב בשכר או לנסיגה בשירותים הציבוריים, אך הקשה הוא לקרוא את התמונה הפיננסית הפלסטינית בכל מורכבותה ולהבין את מידת הלחצים החריגים שעומדים בפני הכספים הציבוריים בשלב זה. לפני שמוציאים פסקי דין על כל ביצוע פיננסי, צריך לעצור ולבחון את טבע המשאבים הזמינים ואת גודל האתגרים הפוקדים אותם.

התקציב הפלסטיני מתבסס בעיקר על שלושה מקורות מימון מרכזיים: כספי המאסה שמגבה הכיבוש הישראלי עבור הממשלה הפלסטינית, הכנסות מקומיות המתקבלות ממסים, אגרות ושירותים, בנוסף למענקים וסיוע חיצוני.

בתנאים רגילים, כספי המאסה מהווים בין 65% ל-70% מההכנסות הציבוריות הכוללות, עם ממוצע חודשי הנע בין 800 ל-900 מיליון שקל, דבר שהופך אותן לעמוד השדרה של הכספים הציבוריים הפלסטיניים, והגורם המשפיע ביותר על יכולת הממשלה לעמוד בהתחייבויותיה הפיננסיות.

אולם המצב הפיננסי הנוכחי רחוק לחלוטין מכל תנאי כלכלה רגילים. הכיבוש ממשיך להחזיק ולגבות חלקים גדולים מכספי המאסה במסגרת מדיניות המכוונת לפגוע ביכולת המוסדות הפלסטיניים להימשך, בזמן שהסיוע החיצוני חווה ירידה חסרת תקדים בהשוואה לשנים הקודמות, במקביל לירידת ההכנסות המקומיות בעקבות המיתון הכלכלי והשפעות המלחמה על רצועת עזה.

נוכח התמונה הזו, מצאה את עצמה הממשלה הפלסטינית מול אחת מהמשברים הפיננסיים המורכבים ביותר מאז הקמת הרשות הלאומית הפלסטינית, לאחר שמקורות ההכנסות الثلاثה חוו לחצים בו זמנית ולא חסרי תקדים.

בתנאים אלו, משרד האוצר אינו מנהל משבר נזילות חולף או גירעון פיננסי מסורתי, אלא עומד בפני אתגר מבני הפוגע ביכולת הכספים הציבוריים להימשך ולעמוד בהתחייבויות היסוד שלה. משרד האוצר נדרש להבטיח אחוז משכר העובדים הציבוריים, לספק את ההוצאות התפעוליות למוסדות הממשלתיים, ולשמור על השירותים הבסיסיים שאותם נהנים יותר מ-5.5 מיליון פלסטינים, ולהמשיך לעמוד בהתחייבויות הפיננסיות למרות מגבלות המשאבים והלחצים הגדלים.

ולכן נאלצה הממשלה לאורך תקופות ארוכות לשלם שכר בשיעורים שנעו בין 50% ל-70% מהשכר המגיע, לא מתוך התעלמות מהיקף הסבל שחווים העובדים ומשפחותיהם, אלא בניסיון לנהל את המשאבים המוגבלים על מנת למקסם את היעילות, ולהפיץ אותם על פני מספר הרב של התחייבויות יסוד, כדי למנוע התמוטטות מוחלטת של השירותים הציבוריים או הפסקה של תשלום המגיעות באופן מוחלט.

עם זאת, המציאות הזו אינה פוטרת את הממשלות השונות מאחריותן. זכותם של האזרחים לשאול: מדוע לא התכוננו לשלב כזה? ומדוע לא נבנו מדיניות כלכלית עמידה יותר התמודדות עם האתגרים? ומדוע נותרה הכלכלה הפלסטינית כעבשה של גורמים חיצוניים בעוצמה שכזו?

אלה שאלות לגיטימיות, וחלק מהאחריות אכן שוכנת בכתפי הממשלות השונות שלא הצליחו לבנות כלכלה יותר עצמאית או בפיתוח חלופות מספקות להתמודדות עם משברים ארוכי טווח. עם זאת, ההכרה באחריות זו לא צריכה להסתיר את הגורם המשמעותי ביותר במשבר, הנוגע למדיניות הישראלית המכוונת ישירות נגד יכולת הכלכלה הפלסטינית לצמוח ולשגשג.

אין זה סביר שהכיבוש, אשר החזיק או הקטין יותר מ-13.8 מיליארד שקל מכספים פלסטינים בשנים האחרונות, מגביל את התנועה והמסחר, משתלט על אדמות, ומערער את אפשרויות ההשקעה והפיתוח, יהפוך לגורם משני בשיח הציבורי, בעוד הממשלה נשארת המואשמת המרכזית והאחרונה בכל משבר פיננסי או כלכלי.

הביקורת חשובה, וההעמדה לדין היא זכות חוקית, אך הצדק מחייב למקם את האחריות בהקשר האמיתי שלה, הרחק מהפשטה או מהפיכת התמונה לחד צדדית.

הבעיה האמיתית היא שחלק רחב מהשיח הציבורי עוסק בתיאור המשבר יותר מאשר בדרכים להתמודד עמו ולצמצם את השפעותיו. כולם מדברים על גודל הבעיה, בעוד שהשיח על חלופות אפשריות נדחק לאחור, או על רעיונות ויוזמות שיכולות לתרום לחיזוק היכולת לעמוד נגד ההשפעות המתרקמות של המשבר.

בתוך מלחמה כלכלית המכוונת לעובד הפלסטיני, למוסדותיו ולמשאביו, הצורך בפתרונות קולקטיביים הופך להיות דחוף יותר מאשר החלפת האשמות או הסתפקות בתיאור המציאות.

בנוסף, הציבור זקוק להבנה רחבה ומעמיקה יותר בפרטי המשבר הפיננסי. הבנת האתגרים אינה משמעה להצדקתם או להחלה עליהם, אלא עוזרת להעריך אותם בצורה יותר מציאותית ואובייקטיבית. אזרח המחזיק במידע מדויק הוא מסוגל יותר להשתתף בשיח הציבורי, ומוכן יותר להציע הצעות ופתרונות, ופחות חשוף לשמועות ולמידע מטעה המתרבות בדרך כלל בזמנים של משברים.

וההתמודדות אינה מוגבלת עוד להיבטים הצבאיים והפוליטיים, אלא קיבלה ממד כלכלי ישיר המכוון לעקרונות התמחות הקהילתית ויכולת הפלסטינים להמשיך לייצר ולשמר את המינימום של היציבות. זו מלחמה המכוונת לעובד, לסוחר, לחקלאי, וכמו כן למוסדות, שירותים, משאבים והזדמנויות לפיתוח, ומבקשת להחליש את האמון, התקווה והיציבות במידה שווה שהיא מכוונת נגד הכלכלה עצמה.

על אף כל הביקורות הלגיטימיות, אלפי עובדים במוסדות הממשלתיים, ובמיוחד העובדים במשרד האוצר, ממשיכים לבצע את משימותיהם היומיות לניהול משבר פיננסי מורכב ומאוד מסובך, מדובר במשבר שהיה יכול להכביד על מדינות שיש להן משאבים ואפשרויות הרבה יותר גדולות. ייתכן ונשוחח על חלק מהממרות או ההחלטות, אך זה נאמן להכיר לכך שניהול המציאות החריגה הזו אינו משימה קלה.

מה שנדרש היום אינו להפסיק את הביקורת, אלא להעלותה לרמה גבוהה יותר. הביקורת המסתפקת באבחון הבעיות מבלי להציע חלופות נשארת חסרה, בעוד שביקורת אחראית היא זו המשלבת בין העמדה לדין וההצעה, ובין גילוי הפגם והשתתפות בטיפול בו, בטח בכדי לחזק את היכולת הלאומית לעמוד ולהתמודד.

ניהול המשבר הפיננסי הפלסטיני הוא לא אחריות משרד האוצר בלבד, אלא זהו אתגר לאומי המצריך שותפות אמיתית בין המוסדות הרשמיים, המגזר הפרטי, מומחים, אקדמאים, התקשורת והאזרחים. ההעמדה לדין נותרת זכות יסודית של האזרח, כמו שהשקיפות היא חובה על המוסדות, אך התמודדות עם האתגרים החריגים דורשת גם מודעות קולקטיבית לגבי היקף הסיכונים ואופיין.

המשברים הגדולים לא מתמודדים על ידי האשמות הדדיות, אלא על ידי אינטגרציה של מאמצים ואיחוד כוחות לאומיים. ובתוך מלחמה המכוונת לארץ, לאנשים ולכלכלה יחד, חיזוק הסולידריות הכלכלית הופך להיות אחריות לאומית משותפת, שלא פחות חשובה מכל קרב אחר שהעם הפלסטיני מנהל להגנת עתידו וזכותו לחיים בכבוד.