הערכת מצב עכשווית .. לאור ההסכם האמריקאי-איראני

בהנחה שהנתונים המועברים לגבי קיום הבנה אמריקאית - איראנית נראים נכונים, העשויה להסתיים את מצב המלחמה הפתוחה באזור ולהתאים את ההתנגשות על פני חזיתות שונות, כולל החזית הלבננית, אזי האזור נראה לפני שלב מעבר מדויק שיכול להוות נקודת מפנה אסטרטגית במסלול הסכסוך הנמשך במשך שנים... בהקשר זה, אי אפשר לקרוא את העמדות הישראליות המתנגדות או המתסייגות, בראשן העמדות של בנימין נתניהו, כהוכחה חותכת לכישלון המסלול הזה, אלא יש רלוונטיות לראות אותן כחלק ממאבק פוליטי ומשא ומתן שבו מנסה ישראל לשפר את תנאי השלב הבא ולהפחית את הרווחים שעלולים ישראל להרוויחה איראן ובנות בריתה.

הקריאה הראשונית לנוף מעידה שהממשל האמריקאי הפך למעורב יותר בהגבלת סידורים אזרחיים המפחיתים את ההזדמנויות לפיצוץ כולל במזרח התיכון, ובפרט לאור הצטברות הנטל הצבאי, הכלכלי והפוליטי שנבע ממלחמות מרובות בשנים האחרונות... ומנקודת מבט זו, כל הבנה אמריקאית - איראנית לא תוגבל רק לתיק הגרעין, אלא תימשך מעצם טבעה לתיקי ההשפעה האזורית והחזיתות הלוהקות, בראשן לבנון, עיראק, סוריה ואולי עזה ברמות משתנות...

מנגד, ישראל מסתכלת על כל הבנה כזו בעין של דאגה. המערכת הביטחונית הישראלית רואה שאין בעיה רק בתכנית הגרעינית האיראנית, אלא במבנה האזורי שטהרן בנתה במהלך העשורים האחרונים. ולכן חלק גדול מההתנגדות הישראלית קשורה לפחד שהביטול של השקט ימיר את ההשפעה האיראנית הקיימת למציאות קבועה ומוכרת מבחינה סמויה על ידי הקהילה הבינלאומית...

באופן כללי, צפויים התגובות הישראליות המתקדמות להיות עלייה בשיח הפוליטי והתודעה תקשורתית במהלך השלב הבא. והממשלה הישראלית תנסה לרמוז שהיא לא זנחה את חופש הפעולה הצבאי שהיא עדיין שומרת על זכות התגובה וההתוויה כאשר היא רואה שאף כולה הלאומית בסכנה. עם זאת, ההבדל בין השיח למציאות עשוי להיות גדול. ישראל מודעת לכך שנפילה בהתמודדות פתוחה עם הרצון האמריקאי יש סכנות אסטרטגיות לא פחות מסוכנות מהסכנות שהיא טוענת שהיא מנסה להתמודד עימן.

השקפה פנימית בישראל משחקת כאן תפקיד מרכזי. ההתקרבות לבחירות הכנסת עושה את נתניהו רגיש יותר לכל מהלך שיכול להתפרש בתוך החברה הישראלית כהסכם או נסיגה. ולכן צפוי שהוא ימשיך להשתמש בשפה חדה כלפי איראן, חיזבאללה ולבנון, גם כאשר העובדות בשטח נראות כשואפות להשקט. נתניהו יודע שחלק חשוב מתמיכתו בבחירות רואה את הפתרון הצבאי כבחירה מועדפת, כמו שיריביו הפוליטיים ינסו לנצל כל גמישות כדי להחליש את דמותו הפוליטית.

חזית הלבנון, נראה כי הכיוון הכללי נוטה לקבע את עצירת הלחימה והפיכתה בהדרגה לנוסח יותר יציב. לאחר פרק זמן ארוך של התשה הדדית, רוב הגורמים מבינים שהחזרה למלחמה כוללת תייצר עלויות כבדות שלא ניתן לסבול. ולכן, הלחצים האמריקאיים, האירופיים והערביים יתמקדו במניעת קריסת השקט והפיכתו למסלול קבוע יחסית.

בעוד סביר כי בשלב הבא נראה המשך כמה פלישות וחיכוכים ביטחוניים מוגבלים, בין אם דרך פגיעות ממוקדות או מכות מדויקות או הודעות בשטח עם העברת מסרים. אך האירועים האלה, אם יתרחשו, יהיו ככל הנראה במסגרת גבולות המונעים את התדרדרות למולה רחבה. העדיפות לרוב השחקנים האזוריים והבינלאומיים היא למנוע את פתיחת החזית הלבנונית במלואה.

באופן כללי, בנוגע למשא ומתן ישיר או לא ישיר בין לבנון לישראל, צפוי שהוא יזכה לתנופה נוספת אם תשתולל קיום של מסגרת בינלאומית ואזורית התומכת בשקט. המשא ומתן הזה לא יהיה בהכרח פוליטי במובן המסורתי, אלא עשוי להתמקד בתיקים ביטחוניים, גבוליים וטכניים הנוגעים להסדרי הפסקת האש והנקודות המחלוקות וביצועי הנסיגות ההדדיות ומנגנוני הפיקוח הבינלאומיים... בהקשר הזה, המשא ומתן יכול להפוך לכלי בסיסי לניהול שלב שלאחר המלחמה. וושינגton תהיה מעוניינת להשיג הישג מוחשי המונע חידוש העימות, כמו שהקהילה הבינלאומית תחשוב שכל התקדמות במסלול זה היא מסלול ליציבות רחבה יותר בלבנון ובאזור.

השאלה החשובה ביותר נוגעת לאפשרות שישראל תצא לחלוטין מהדרום הלבנוני. כאן יש להבחין בין הרצון לאפשרות הפוליטית. מבחינה תאורטית, אם יעמדו לרשות ישראל ערבויות ביטחוניות מספקות במסגרת הבנות רחבות יותר שאותן יתקיים עם ארצות הברית וכוחות בינלאומיים אחרים, אזי הנסיגה הופכת לאופציה אפשרית ומוצעת. אולם נסיגה זו לא תהיה קלה או מהירה, שכן המוסדות הפוליטיים בישראל ישאף להציג זאת לציבור كחלק מהסכם המקים רווחים ביטחוניים ברורים, ולא כתוצאה של לחצים או תבוסות...

ולכן, הסcenario الأكثر בס вероятност זו היא יציאה הדרגתית או שלב, המחוברת לחבילת הבנות מקיפות שמכילות הסדרי ביטחון, פיקוח בינלאומי והבטחות הדדיות. הנסיגה המיידית והלא מותנית נשארת פחות סבירה בטווח הקצר, במיוחד לאור האקלים הפוליטי הישראלי הנוכחי... אם סידורים אלה יצליחו, אזי הסיכוי להפסיק את המלחמה בפועל בדרום לבנון הופך לגבוה יחסית. אולם הכוונה כאן אינה לשלום מלא או לסיים את הסכסוך ההיסטורי, אלא לעבור למודל דומה לפרקי השקט הארוכים שנחוו בגבולות לבנון-פלסטין בתקופות קודמות. כלומר, שהסכסוך נשאר קיים פוליטית ואסטרטגית, אך מתדרדר צבאית לאור של מעומקים ניתנים לניהול...  בסופו של דבר, נראה שהאזור פונה, לפי הנחה הזו, לשלב של רה-ארגון של מאזנים הרבה יותר מאשר פונה לשלב של סיכום סופי של הסכסוכים. הבנה אמריקאית - איראנית אפשרית עשויה להניח תקרה חדשה לפעולה של כל הצדדים, כולל ישראל. ודחיית נתניהו, על אף חשיבותה הפוליטית והתקשורתית, עשויה שלא להיות מספקת כדי להפילו את המסלול המתקבל בתמיכה בינלאומית רחבה, אך היא עשויה להצליח לעכב או לשנות חלק מתנאיו... وبالتالي, הכיוון השולט במהלך החודשים הקרובים עשוי להיות העברת החזית הלבנונית מהיגיון של מלחמה פתוחה ליגון של משא ומתן נתמלך בכוח הרתעה דו-צדדי, עם עליית הסיכויים לקבע את הפסקת האש, תוך המשך המסעות הקשורים לנסיגה הישראלית, ולהגביר את חשיבות המשא ומתן הגבולי והביטחוני. מה שיישאר מובן מוחלט טמון ביכולת של ארצות הברית לחייב את כל הצדדים להוציא לפועל את תוצאות כל הבנה אזרחית חדשה, וביכולתה של הממשלה הישראלית, במיוחד לאור החשבונות הבחירות, להתאים את עצמה למציאות אסטרטגית שונה ממה ששלטה במהלך השנים האחרונות.

ו בקריאה למצב ההתנגדות הלבנונית  – חיזבאללה ניתן לסכם אותו כאמור:  

עמדת ההתנגדות בלבנון כלפי כל הבנה אמריקאית - איראנית פוטנציאלית אין לה اختزال במניעת הרווח והפסד הישירה, אלא יש להבין אותה במסגרת רחבה יותר הנוגעת להגדרת סדרי העדיפויות של השלב הבא. ההתנגדות, לאחר חודשים ארוכים של התמודדות והתשה על החזית הדרומית, נראית מעוניינת קודם לכל לקבוע האם ההסכמות המוצעות יובילו באמת לקיבוע כללי העימות חדשים אשר ימנעו מישראל לנצל את תוצאות המלחמה פוליטית וביטחונית, או אם תתפתח רק כהפסקה זמנית שתתחדש את סיבות הפיצוץ בעתיד...  ומזווית זו, כל הבנה אמריקאית - איראנית לא נתפסת בתוך סביבה של ההתנגדות כהסכם סופי לסכסוך, אלא כהקשר לניהול שלב מעבר שעשוי להימשך או להתקצר בהתאם להתנהלות של הצדדים השונים. הניסיון ההיסטורי הנמשך משנת 2000 ועד היום חיזק אצל ההתנגדות את הידיעה המוצקה שישראל לעיתים קרובות מתנהלת עם הסכמים והחלטות בינלאומיות כעל כלים זמניים הקשורים לאיזון הכוחות, ולא כאילו הם התחייבויות אסטרטגיות קבועות. ולכן המדד הראשי עבור ההתנגדות לא יהיה ההכרזה על ההסכם כשלעצמה, אלא יכולת ההסכם הזה להטיל התחייבויות מעשיות על הצד הישראלי.

בהקשר זה, אפשר להבין את הזהירות שעלולה להציג ההתנגדות כלפי העמדות הישראליות המתנגדות או המתסייגות בכל הבנה אמריקאית - איראנית. עמדות אלה, מבחינתה, לא משקפות רק מחלוקות פוליטיות בין וושינגטון לתל אביב, אלא גם חושפות קיום זרם בתוך המוסד הישראלי שממשיך להמר על השגת הפרויקט של החלשת ציר ההתנגדות דרך לחצים צבאיים, ביטחוניים וכלכליים. לפיכך ההתנגדות תתמודד עם הלחץ הישראלי כסימון המכריז אוזניים, לא כרזון מספק להפיל את הנחת השקט... וקרוב לוודאי שהמנהיגות של ההתנגדות תתבונן על ההחמרה התקשורתית הישראלית המתקדמת במהלך השלב הבא כחלק מתהליך של משא ומתן לא ישיר המתנהל ברמות שונות. ישראל מודעת לכך שכל הבנה אזרחית חדשה עשויה להטיל עליה מגבלות נוספות בכל הנוגע לחופש הפעולה הצבאי, ולכן היא תשאף להעלות את רף השיח הפוליטי והביטחוני כדי להשיג מקסימום של ערבויות וויתורים. ההתנגדות תנסה מצדה לשמר את المعادلة ההרתעה הקיימת ולמנוע הפיכת ההסכמות החדשות לפלטפורמה שתטיל תנאים פוליטיים או ביטחוניים הפוגעים בגרעין תפקידה או יכולותיה...

וברמה המעשית, העדיפות העיקרית של ההתנגדות במהלך השלב הבא נראית קשורה לשימור האלמנטים של הכוח שהיא רואה כערובה האמיתית לכל יציבות ארוכת טווח. הניסיון הלבנוני במהלך העשורים האחרונים הראה ששיווי המשקל הפוליטי והדיפלומטי נותר هش כל עוד הוא לא מתבסס על משקל הרתעה מעשי בשטח. ומכך ניתן לצפות שההתנגדות תחזיק בגישה המפרידה בין השקט לבין ויתור על אלמנטים צבאיים. כלומר היא עשויה להיכנס לסידורים ביטחוניים או הבנות שטח חדשות, אבל היא לא תראה בכך חלופה ל מעמד ההרתעה שהיא רואה כבסיס ליציבות מתמשכת...  ובנוגע למצב ההתנגדות בתוך הנוף האזורי החדש, השיח על ירידת תפקידה או סיום תפקידה האסטרטגי נראה מוקדם מכדי לדבר על כך. גם אם תצליח הבנה האמריקאית - האיראנית, הנסיבות המבניות שהובילו להיווצרות ציר ההתנגדות באזור לא ייעלמו. הסכסוך הערבי - הישראלי ימשיך להתקיים, הכיבוש הישראלי של האדמות הפלסטיניות יישאר, כמו שגישות הסובייקטיביות, הגבולות והשפעה האזורית יישארו פתוחים ברמות משתנות. ולכן, כל שינוי צפוי יהיה קרוב יותר לחידוש פוליטי ואסטרטגי מאשר לסיום המלא של התפקיד שאותה מבצעת ההתנגדות.

מנגד, ההתנגדות מודעת לכך שהסביבה האזורית והבינלאומית משתנה. ולכן השלב הבא עשוי לחוות מעבר הדרגתי מהעדפת העימות הצבאי הפתוח לעדיפות לקבוע את הרווחים הפוליטיים והאסטרטגיים שמדיני שהושגו במהלך שנים של סכסוך. זה לא אומר ויתור על אופציית ההתנגדות, אלא ניהול האופציה הזו בתנאים שונים שמצריכים עוצמה רבה יותר של גמישות פוליטית ומעורבות בסידורים אזרחיים יותר מורכבים... 

וזו גישה נוספת, שבעמדות הישראליות המוצהרות כלפי ההסכם האמריקאי - האיראני הפוטנציאלי עלולה להסתיר את הפער החשוב. ככל שמתרבים הפרעות הישראליות הפומביות, עולה ההבנה של חלק מזרועות ההתנגדות כי ההסכם כולל מרכיבים שאינם מתאימים באופן מלא לרוויה הישראלית. אך אם הצליחה ישראל לשנות חלק מהסעיפים המוסכמים או להטיל תנאים נוספים דרך לחץ פוליטי על וושינגטון, אז ההתנגדות תשאף להעריך אם השינויים הללו פוגעים בגרעין השווי המשקל שהתכונן לאחר המלחמה או לא. ולכן השלב הבא צפוי להיות מכוון לתשומת לב מדויקת לכל הפרטים המעשיים ולא לשלטות פוליטיות כלליות...  אם יצליח המסלול המשא ומתן להגיע לסידורים יציבים על החזית הלבנונית, ההתנגדות עשויה למצוא את עצמה בפני אתגר חדש שונה מאתגרי המלחמה. האתגר הבא לא יהיה רק כיצד לנהל את ההרתעה הצבאית, אלא כיצד לנהל שלב של יציבות יחסית מבלי לאפשר לישראל להמיר את השקט הביטחוני לרווחים פוליטיים או אסטרטגיים ארוכי טווח. זה מסביר מדוע חשיבות הפוקוס צפויה להימשך על תיקים של נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים הלבנוניים הכבושים, קיבוע הזכויות הלבנוניות הגבוליות, והגברת ההבטחות הבינלאומיות המונעות את ההתקפות וההפרות... 

בסופו של דבר, אם ההנחה של הבנה האמריקאית - האיראנית צודקת, ההתנגדות בלבנון לא תתמודד עם זה כהסוף של שלב הסכסוך, אלא כהתחלה של שלב חדש בניהול הסכסוך עם כלים שונים. ותשקול את עמדות הישראליות בהתאם לאסטרטגיה בסיסית המרמזת שהשיח הישראלי, לא משנה עד כמה הוא עולה, אינו מקבל משמעות אמיתית אלא על מה שמתממש בשטח. ולכן הדוקטורנט: גורם מכריע עבור ההתנגדות לא יהיה כמות ההתנגדויות הישראליות שהודלפו, אלא יכולת של ארצות הברית והקהילה הבינלאומית ליישם התחייבויות ממשיות למנוע מישראל להחיות את תנאי ההתמודדות הקודמת. ובדיוק בנקודה הזו ייקבע אם האזור אכן הולך לשלב של יציבות ארוכה יחסית, או להפסקת אש זמנית שלפני סבב נוסף של סכסוך בתנאים שונים.