חזרה הביתה.. "עזה" שהיא מעבר לצורך בהכחדה.

סדא ניוז - דו"ח: חלא אבו למדי

בשערי רצועת עזה התרחש מחזה יוצא דופן; מאות פלסטינים שנתקעו בחו"ל פנו בדרכם לעירם הפגועה. הם לא חזרו לחפש רווחה, אלא חזרו להתחבר לפצעים של אדמתם, מעדיפים לחיות מעל חורבות בתיהם מאשר להישאר לגירושים של המתנה, במחזה שממחיש את שמות דגלי ההשתייכות.

הכלה רבאב ברבש (שחזרה ממדינת מצרים): "השארתי את כל מדינות העולם מאחורי, והחלטתי לחזור לעזה למרות כל ההרס, המטרה היחידה שלי הייתה להיפגש עם ארוסי 'סביח' לאחר שנים של המתנה וריחוק. לא איכפת לי מהבטיחות בחוץ ועזה מדממת, כי החיים האמיתיים עבורי הם להיות לצידו ובין משפחתי, גם אם זה מעל ההריסות; כי אהבה והשתייכות לארץ לא נשברות על ידי מלחמות ולא נמנעו על ידי גבולות."

רבאב מסבירה שהיא נתקלת בהרבה מילים מדכאות ופחדים שרדפו אותה בקיץ שלה, כשחלק מהאנשים אמרו לה "את תשתרעי לפני שתתחתני" ושחזרתה לעזה היא דבר בלתי אפשרי, אך אמונתה בפגישה עם ארוסה 'סביח' הייתה חזקה מכל אותם ספקות.

היא ציינה שאיפתה היחידה הייתה לחזור לאדמת עזה כדי לעמוד לצדו של סביח ולהשלים עמו את פרקי סיפור אהבתם שהעמדו מול מלחמה ומרחקים, והדגישה שהיא חזרה כדי לבנות את חלומותיה מחדש מעל ההריסות, ולעבוד את העלילה הזו להיות סיפור גאווה שהיא תספר לילדיה בעתיד; על אם שהביסה את מחסום הפחד והאיסור לחזור לארץ וחבר ל החיים שלה, ומבשרת שהאהבה והנאמנות הן הניצחון האחרון.

ומצד שני, במחזה מלא דמעות שוטף עם צער ונחישות יחד, צעקה אישה עזתית שהגיעה ממצרים: "לא להגלייה, לא להגלייה, אף אחד לא יוצא מעזה, המוות כאן ואין השפלה בחוץ, הישארו חזקים בארץ שלנו."

האישה העזתית מסבירה בכאב: "שהיא לא הגיעה לאדמתה בקלות, אלא שהיא וא її אם עמדו למגמות קשות והליכים משפילים וקושי רב במהלך מסע החזרה לעזה, והדגישה כי מה שהיא ואמה חוו בדרכים ובמעבר."

בהקשר זה, המשרד הממשלתי לתקשורת בעזה חשף סטטיסטיקות מדהימות המשקפות את גובה הייסורים בפתח הרצועה היחידה; שכן המעבר רפיח לא ראה מעבר של 397 נוסעים בלבד (לכיוון והחזרה) במהלך שבוע, שהיא יחס קטנטן מאוד שאינו עובר 25% מהמנויים שכבר היה אמור לצאת.

הנתונים הרשמיים מצביעים על כך שהמספר של השבים לרצועה עמד על 172 אנשים בלבד, בעוד שמעבר 26 נוסעים וואו נמנעו מלצאת והוחזרו בכוח. אותן מספרים מאששות כי פתיחת המעבר במסגרת הסכמים להפסקת אש עדיין "חלקית ומצומצמת", והיא כפופה לדרישות ביטחוניות מחמירות שלוקחות מהאלפים את הזכות לנוע.

החזרה של אלו החוזרים לעזה לאחר תקופת האיסור הארוכה היא שיקוף של רצון להישאר; הם לא חזרו כדי למצוא רווחה, אלא חזרו כדי לחלוק עם משפחתם את לחם החיים המר, ולעמוד יחד איתם מעל חורבות הבתים. החזרה הזו תישאר סמן היסטורי במלחמה, עדות לכך שההשתייכות לעזה חזקה יותר ממכונת המלחמה, ונעלה מכל החלטות הסגירה והאיסור.