פלסטין: כשהרוצח הוכתר ל"יוצר שלום"

הדבר המסוכן ביותר שעומד בפני העם הפלסטיני היום הוא לא רק המשך המלחמה, אלא היכולת להונות על ידי קריאת מלחמה זו בשם שלום. עזה נהרסת מדי יום, ילדים עדיין נרצחים, אזרחים מגורשים, בתי חולים ובתי ספר נתפסים למתקפות, חשמל, מים ומזון וכל מרכיבי החיים נתונים תחת מצור, והתושבים משאירים רעבים, חולים ומתים בהכחדה המונית שהיא המזעזעת ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, בעוד הגדה המערבית נתונה למתקפות של סיפוח האדמה ודחיקת האנשים למעברות, שם ערים ורכושיהם יהודיים, אדמתם ואמצעי פרנסתם נתפסים, וכל סיכויי החיים היומיומיים ממוטטים על ידי הגבלות, מצור ומדיניות כלכלית מדכאת. ובאותו הזמן, טראמפ, הרוצח שלא היה נידון והנדרש למשפט של צדק בינלאומי, מוכה בתואר "יוצר שלום", כאילו יכול להיות שגולת הכותרת של הכחדת עם תכונן בתואר שקרי. זהו ההונאה המוסרית הגדולה ביותר בתולדות המודרניות, שבה מוצג התליין כמושיע המגיע עם הבטחה שקרית לשלום שהוא רק אשליה שקרית נוספת, בעוד הוא למעשה ממשיך לבצע הפרות, רציחות והכחדות. שלא לדבר על הפיצול הזהותי והייצוגי שמתרחש בעידוד ההונאה של מה שמכונה מועצת השלום. זו הכחדה המכוונת לא רק לפלסטין, אלא גם לכללי המשפט הבינלאומי ולשמירה על השלום העולמי בעולם שמיועד להיות ללא צדק.

ההונאה וההונאה הבינלאומית הכפולה הזאת, מנסה להסתיר את העבירה מהעולם דרך כיסוי על העבריין בשם שלום, וכך יוצרת אשליה שיש פתרון פוליטי או ניהול סכסוך אמיתי, בעוד ההכחדה נמשכת ללא הפגנות שהיו ממלאות את הערים והבירות של העולם, ובו זמנית העבריין מופר מאשמה במקום להידון, הוא מקבל את תואר "יוצר שלום", מה שמניח את הקורבנות במצב בלתי אפשרי והופך אותם לקורבנות משניים בנרטיב גלובלי מטעה. ההטיה הזו אינה רק הונאה פוליטית או לשונית, אלא היא עבירה מוסרית והיסטורית המעוותת את הערכים והצדק כך שהכוח הופך להיות קריטריון של צדק ועוול משווק כלגיטימציה. בפלסטין, הונאה זו מתגלית בבירור, ולא הייתה השיטה של טראמפ אלא הונאה זו שנועדה לעקוף את דעת הקהל הבינלאומית שהחלה להפריע לטראמפ וממשלתו המשולבת לגמרי ועוסקת בסידורי ההכחדה הפוליטית של הגורל הפלסטיני כמניע להכניע את האזור כולו.

פוליטיקה ללא צדק מתהפכת לכלי ניהול כוח ולא להענקת צדק או הגנה על האנשים, אלא לנרמל את העבירה ולהסתיר את הרצח ולשוב לשקול את המצפון הציבורי בדרך שהופכת את האסון היומיומי לניתן לסליחה. ההצלחה על חשבון הצדק אינה כוח אלא חולשה מוסרית והיסטורית, והפוליטיקה המעשית המצדיקה את העבירה בשם קיום או יציבות היא פוליטיקה חסרת מטרה, ללא רוח וללא לגיטימציה מוסרית. כאן מופיעה אחריות העמים, מי שמסכים או שותק או מעניק צידוק או מושיט יד לרצח הופך להיות שותף לעבירה ומשגיח על ההטיה המוסרית וההיסטורית.

הצדק הוא תנאי לשלום וללגיטימציה של השלטון, וכל שלטון ללא איזון הוא חסר יכולת לשכנע, והאלימות מתעוררת כאשר הלגיטימציה נכשלת לשכנע את הנשלטים. בפלסטין, העדר הצדק אינו רק עוול, אלא שטח פורה להכחדה המונית ומדיניות ממוקדת של מחיקת עם שלם, עם שיתוף פעולה עולמי מדורג בשם האינטרסים או השיתוף השקט. כאשר מצפון מוסרי מתמוטט, לא נמחקת האמת ישירות אלא מוגדרת מחדש, הקורבן הופך לתיק ביטחוני, דרישת המענה נקראת התעקשות, הצורך משווק כערך עליון, והופכים את הקורבנות לחטופים של נרטיב עולמי מטעה. זהו לא רק שינוי לשוני, אלא הגדרה מחדש של התודעה הציבורית והענקת לגיטימציה להפרות, כי היעדר הצדק יוצר מעגל של אלימות מתמשכת והופך את החיים היומיומיים לגיהנום מוסדי.

שלום אינו רק העדר קרב, אלא קיום של מערכת בה אדם מרגיש שהוא נצפה ומוכר, מערכת המבטיחה את זכויותיו וכבודו. הפרדת פוליטיקה מהצדק משמעה ניהול אינטרסים חסרי ערך אנושי, נשענים על כפייה ולא על ציות רצוני. הדבר המסוכן ביותר בחיי הפלסטינים היום הוא לא רק המשך המלחמה אלא נורמליזציה של האבסורד המוסרי, הגנה על התליין בשם הריאליזם, דרישה מהקורבן לסבל בשם היציבות, והגדרה מחדש של שלום הרחק מפתיחת העבירה ומענה העבריין.

פוליטיקה המגינה על כוח על חשבון הצדק עשויה לנהל את המראה זמנית אך מאבדת את הלגיטימציה המוסרית וההיסטורית שלה, והצדק המושהה לא נעלם אלא חוזר כשאלה חריפה יותר המעמידה את האנושות כולה בפני, האם הכוח מגדיר את הצדק, או שהצדק הוא המעניק לכוח את הלגיטימציה. בפלסטין, התשובה קובעת אם אנחנו בפני התחלת שלום אמיתי או שלב עמוק יותר של ירידה מוסרית והיסטורית, והכחדה של עם שלם מתועדת בזיכרון האנושות, ועולם שבו מחכה האנושות להשלכות הזנחת הצדק בכל מקום.