ועדת חירום לניהול רצועת עזה: הזדמנות להצלה זמנית או מבחן לישות הלאומית?

תעשיית החלל: כישלון הרשות וחמאס 

במרכז אחת מהרגעים הקשים ביותר בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית, עלתה רעיון הקמת ועדה לאומית לניהול רצועת עזה, לא כאופציה פוליטית מועדפת, אלא כניסיון הכרחי להתמודד עם חלל פוליטי ומנהלי עמוק שהכתיבה המלחמה ותוצאותיה ההומניטריות ההרסניות. היא בוודאי תוצאה ישירה של חוסר היכולת של הרשות הלאומית הפלסטינית וחמאס, יחד עם תנועת לאומית כוללת, להכריע את הדרישה הלאומית החשובה ביותר: הקמת ממשלת אחדות לאומית מאוחדת, על אף ההסכמה המוצהרת על כך בהכרזה בבייג'ינג.

משכך, אי אפשר לגשת לרעיון הוועדה מתוך לוגיקת דחייה מראש ולא מתוך לוגיקת השקעה מוגזמת, אלא ככלי זמני פוטנציאלי, שהצלחתו תלויה בתנאים ברורים, בעוד כישלונה קשור לחלקה חוצה את המסגרת הלאומית הכוללת. הוועדה לא הוצעה כיוון שהפלסטינים בחרו בפתרונות זמניים, אלא כפו עליהם כישלונם, כי הם נכשלו, עד כה, בהשגת הפתרון מהותי המיוצג בממשלת אחדות שתשמור על אחריותה בעזה ובגדה יחד.

הרעיון הגיע משום ששני הצדדים, הרשות וחמאס, כשלו, מסיבות שונות, במעבר מהניהול של הפיצול לסיום שלו. הרשות נשמרה כנשאה של חישובים פוליטיים וביטחוניים, ולא יזמה הצעה כוללת שתשיב לגודל האסון בעזה. לעומת זאת, חמאס לא הכריעה את עמדתה בבירור מול המתווכים והציבור, מה שיפתח את הדרך לממשלת אחדות אמיתית ולא פורמלית.

וועדה הכרחית ולא פרויקט פוליטי

הוועדה מגיעה בהקשר חריג קשה מאוד, במהלכו מלחמת חורבן חסרת תקדים גרמה לקריסה כמעט מוחלטת של המבנה המנהלי והשירותים, ויצרה חלל ממשי בניהול ענייני הציבור. לכן, לא ניתן לראות בה כפרויקט פוליטי חלופי או פתרון סופי, אלא כארגון זמני שהצלחתו נמדדת ביכולתה לשרת את הציבור, למנוע את ההחמרה של ההפרדה, ולהכין את הקרקע לחזרת המסלול הלאומי הכולל.

ההזדמנות הראשונה בפני הוועדה טמונה בתפקידה הישיר: ארגון הסיוע, ניהול השירותים הבסיסיים, והבטחת מינימום של סדר בחיים היומיומיים. אולם, משימה הומניטרית זו איננה מוסרת מהפוליטיקה; שכן כל פגם בשקיפות או צדק או יעילות עלול להפוך את הוועדה מכלי להקל על הסבל לנטל נוסף. לכן, אמון הציבור וכוחות חברתיים הוא תנאי יסודי להצלחתה, ולא תוצאה נלווית לה.

סכנת ההפיכה של המידי לקבוע

אך יכולת הוועדה לפעול לא נקבעת רק על ידי המבנה הפנימי שלה, אלא גם על ידי הסביבה הפוליטית סביב לה. ישראל רואה בעזה כמתקן נפרד, ושואפת לנהל את מצבה כך שיתאים למטרת ההפרדה הקבועה בינה ובין הגדה המערבית. הסכנה כאן איננה בהקמת הוועדה עצמה, אלא בהפיכתה למסגרת ניהולית ארוכה טווח שמחדשת את ההפרדה תחת כותרת הומניטרית, או דוחפת אותה לתוך מאבק כוחות בין חמאס, השואפת לשלוט, לבין הרשות, השואפת לכפות את עצמה כהתרחבות של ממשלה שאינה מוסכמת. לכן, הצלחת הוועדה מחייבת את הקשר הברור שלה לישות הפלסטינית האחידה, ולמסגרת זמן ברורה שמונעת את כינון המצב הקיים.

סיכוני הניהול, המימון והטלת הווטו הישראלי

ויש כאן שאלה מאוד רגישה בנוגע להתנהלות עם המבנה התפקודי הקיים: עובדי המינהל של חמאס הקודמת, ועובדי הרשות העובדים או המושעים מזה שנים של הפיצול. זו איננה שאלה טכנית בלבד, אלא פוליטית-חברתית מובהקת. בעזה קיימים עשרות אלפי עובדים שצברו ניסיון מקצועי בתנאים קשים, ולא ניתן לעקוף או להעביר אותם מבלי עלויות חברתיות ומנהליות כבדות.

הפונקציה: צדק ומקצועיות ניהולית ולא נאמנות

הכניסה הריאלית טמונה בהפרדה בין הפונקציה לבין הבחירה הפוליטית. כל ועדה שמבקשת להצליח מחויבת להתמודד עם הקיים כמשאב ניהולי שצריך לארגן, ולא כאזור לחישובי מסולקים. ניתן לדמיין פורמט זמני שמבוסס על שילוב הדרגתי, ותחזוק מקצועי, והנטרול היחסי של הפונקציה הציבורית מהקוטביות, עד שהמוסדות יאוחדו מחדש במסגרת לאומית כוללת.

וזה מתקשר לשאלת המימון ותשלום השכר, שהיא אחת הסוגיות הכי רגישות. לוועדה אין ריבונות פיננסית ולא משאבים עצמיים, מה שהופך אותה לרבנית המימון החיצוני או לסידורים עם הרשות. וכאן הפך המימון לבחינה כפולה של עצמאות יחסית ושקיפות. הצמדת ההוצאות למנגנונים ברורים ופיקוח מקצועי מצמצמת את הסיכויים לפוליטיזציה ומחזקת את אמון העובדים והקהילה.

בעוד שאם כך, מתבלט הסכנה של ישראל לفرض "זכות וטו" על המבנה המנהלי, כאשר חברותיה מוצאות דרך לשלוט על תנועה של אנשים או להתערב בבחירת העובדים, כפי שקרה בניסיון הקודם. אם תתממש תסריט זה, הדבר ישחית את מהות הרעיון הלאומי של הוועדה. לכן, דחייתה להפוך לכלי לבחירה ביטחונית היא תנאי בסיסי להצלחתה, על אף צמצום מרווח הפעולה.

סיכונים לאומיים ומשמעות הישות

ולא פחות מסובך הוא תיק השיקום. השאלה איננה מי מממן, אלא מי מחליט, ומי מפוקח, ואיך נקבעות העדיפויות. אם התנהל תיק זה לפי לוגיקה טכנית מנותקת מהסמכות הלאומית, אז הסכנה להפוך את השיקום לכלי נורמליזציה של ההפרדה תישאר קיימת. אך אם ייכנס המסגרת הלאומית הברורה שמקשרת בין הסיוע לבניית המוסדות, זה יכול להפוך למנוף פוליטי-חברתי.

באשר לעמדה הבינלאומית, היא כפופה לאיזונים מדויקים. ארצות הברית מראה פרגמטיות בתמיכתה בכל סידור שמממש "יציבות", מבלי שיש הכנה ממשית לשים משקל במסלול שמחזיר את האחדות לישות הפלסטינית או פותח אופק להקטנת העצמאות. מצד שני, האירופיים ורבים מהמדינות הערביות הפועלות, במיוחד סעודיה, מצרים, קטר וטורקיה, עשויים לשחק תפקיד חשוב בהבטחת אי-ההפרדה של עזה על ידי הלחץ לקידום סידורים זמניים הקשורים למסלול לאומי כולל, ולא לניהול הומניטרי מנותק.

שמו לב לחשיבות להדגיש שהוועדה היא זמנית ומוגבלת בזמן, וקיומה צריך להתאים למסלול לאומי מקביל שמחזיר את הכדור למגרש הפלסטיני. המסלול הנדרש הוא לחץ ציבורי מאורגן ליצירת רצון פוליטי אמיתי שיביא להקמת ממשלת אחדות לאומית מאוחדת בהקדם, שתפקוד אחריותה בעזה ובגדה יחד, ותשיב את אחדות ההחלטות והמוסדות.

בסיכום, אין להשאיר את תושבי עזה שבויים בתחושות האכזבה שצברו שנים של השמדה ואמברגו, ולא לדחוף אותם לנסיגה כאילו הם קורבנות מנותקים מהקשר הלאומי שלהם. מה שקרה בעזה אינו דינמיקה מקומית, אלא פצע פלסטיני כללי. וצדק לתושביה לא יושג בניהול בדידותם, אלא בהחזרתם פוליטית ורוחנית ללב הישות הפלסטינית האחת.

עזה: עניין לאומי ולא תיק הומניטרי

מכאן, ישנה אחריות ישירה על הכוחות החברתיים החיים בעזה, מקומיות ציבוריות, מוסדות אזרחיים ופעילויות של הנוער, נשים ומקצועות, להתמודד עם שלב זה כבעל רגע של לחץ ולא המתנה. מה שנדרש איננו הגנה על סידורים זמניים כשלעצמם, אלא להשתמש בהם כאמצעי לאכוף את הדרישה לסיום ההפרדות ולבנות אחדות לאומית.

זה מה שהמציאות מחייבת ואין לקבל להסכים להמשך התעלמות ממנה או בהתעלמות ממנה, ולאש שאין זה עניין הומניטרי בלבד ולא תיק ניהולי זמני, אלא זהו לב הבעיה הפלסטינית, ולא יושג כבוד לתושביה ולא משמעות למאמציהם אלא באחדות ההחלטה הלאומית ואחדות הפרויקט הפוליטי, והקדמה עם בטחה לעבר הדרישה להקטין את העצמאות ולהקים מדינת עצמאות.