הדו-קוטב של עוינות מוחלטת והגנה מוגזמת בין הפרסים ליהודים

הדו-קוטב של עוינות מוחלטת והגנה מוגזמת בין הפרסים ליהודים

/ ירושלים
נראה כי הקשר בין הפרסים ליהודים לאורך ההיסטוריה הארוכה של המזרח התיכון הוא קשר המנוהל על ידי דו-קוטב חד שאינו מכיר באפור או בנייטרליות. או שהפרסים מופיעים בזיכרון היהודי כמגנים ומושיעים, או כמוקד לסכנה קיומית. דו-קוטב זה אינו רק רצף של אירועים פוליטיים, אלא הפך במשך מאות השנים לנרטיבים דתיים ותרבותיים שעדיין מטילים את צלליהם על ההבנה של ההווה.

אחת מרגעי המפתח החשובים בקשר זה מתחילה עם גירוש בבל במאה השישית לפני הספירה, כאשר נבוכדנצר החריב את ירושלים והעביר חלק גדול מתושביה היהודים לבבל. אירוע זה היה טראומה היסטורית עמוקה שביססה את רעיון הגלות בתודעה היהודית, והפכה את ירושלים למוקד רוחני שלא ניתן להחליפו עבור היהודים. אך האירוע ההיסטורי הזה לא פסק להקשר עם שינוי דרמטי כשלב בבל נפל בידו של קורש הגדול, מייסד האימפריה הפרסית האחמינית. קורש אפשר ליהודים לחזור לירושלים ולבנות מחדש את המקדש כפי שהם טוענים, החלטה שהייתה לא שגרתית במדיניות האימפריות העתיקות. לכן קורש נכנס בזיכרון היהודי כדמות יוצאת דופן, עד שכמה טקסטים דתיים מייחסים לו תפקיד כמעט נבואי במימוש הגאולה. מאז הרגע המוקדם הזה, שם הפרסים התקרב למחשבה היהודית עם האפשרות לגאולה לאחר הגלות, ולכן אין כיום אף עיר שאין בה ריח של קורש באחד מרחובותיה.

אלא שהתמונה החיובית הזו לא הייתה היחידה, שכן בתוך המסגרת הפרסית עצמה מופיעה סיפור נוסף מתוח יותר בספר אסתר, שם בחצר המלך הפרסי אחשוירוש מופיע השר המן המתכנן להשמיד את היהודים באימפריה, והאירועים מתהפכים הודות להתערבותה של המלכה אסתר, אשתו של המן ובת דודו מרדכי, שהסתירה ממנו שהיא יהודיה. אסתר מנעה את המיזם והאיום הפך לחיים והפך לחגיגי מדי שנה בחג הפורים, וחג זה מקדים צום אסתר, צום קצר המייצג את רגע החרדה מהכישלון והריגת המלכה עד תפילה לפני ההקלה. במהלך רצפים אלו מתגלמת רעיון עמוק יותר בהיסטוריה היהודית לגבי הסכנה שנוצרת בלב האימפריה עצמה שעשויה מאוחר יותר להפוך למוקד הגנה.
דו-קוטב זה בין הגנה וסכנה הופיע שוב בעיכובים המאוחרים. בעת עידן הביזנטי, במיוחד לאחר שירושלים הפכה לעיר עם סמלים נוצריים מרכזיים, הוטלו מגבלות חמורות על הקיום היהודי בעיר, ובחלק מהתקופות היהודים נפסלו מלהתגורר בה, אך עם התקדמות הצבאות הפרסיים הסאסאניים ושלטונם על ירושלים בתחילת המאה השביעית לספירה, התאפשר ליהודים לחזור לעיר. מצב זה לא נמשך הרבה זמן, אך הוא оставил اثر בזיכרון ההיסטורי כרגע נוסף שבו שיחקו הפרסים תפקיד אחר מהכוחות השולטים באותה תקופה.
עם השנים החזיקו היהודים גם באדמות הפרסיות עצמן, והקימו אחת מקהילות הגולה היהודית העתיקות ביותר, בערים האיראניות הגדולות כמו אספן, רמת חן וטהרן הופיעה חיי יהודיים שנמשכו במשך מאות שנים, ושמרו על מסורות תרבותיות ולשוניות ייחודיות. הקשר הזה לא היה רק קשר בין הדתות, אלא גם קשר בין שני קהלים שחיו באותו מרחב תרבותי.

בעידן המודרני נכנס הקשר המגוון הזה לשלב חדש לגמרי שמאופיין באסטרטגיה ובבריתות בין המדינות. בעידן השאה מוחמד רזה פהלווי הייתה איראן מדינה חילונית עם נטייה אסטרטגית למערב, וראתה בישראל שותף אזורי במאבק באתגרים הגיאופוליטיים במזרח התיכון. לכן נוצר בינה לבין ישראל הנמצאת ברשת שיתופי פעולה בתחומי הכלכלה, האנרגיה והביטחון. ברית זו נראתה בעיני רבים מהאנליסטים כהמשך לדימוי עתיק שבו הפרסים נתפסים כחברים ליהודים במאבק מול סביבה עוינת כפי שהיה בימיו של נבוכדנצר, המן והביזנטים, אך המשוואה הזו השתנתה באופן קיצוני לאחר המהפכה האיראנית ב-1979. השלטון האיסלאמי החדש אימץ מערכת מדינית ואידיאולוגית עוינת לישראל, והפכה את איראן לאחת היריבות הבולטות שלה באזור. מאז התפתח העימות בין השניים למאבק ארוך לא ישיר, הכולל זירות מגוונות באזור, ומקבל צורות שונות של מלחמה מודיעינית, סייבר ומפגשים צבאיים מוגבלים, ועכשיו משתתפת ארצות הברית במאבק הזה המכוון לחסל את השלטון האיראני כפי שהם מצהירים, וכאן מתגלה המימד הפילוסופי המרתק ביותר בקשר הזה. ההיסטוריה לא חזרה על עצמה בצורה מילולית, אך היא משאירה תבניות סמליות בזיכרון הקולקטיבי, בשיח הישראלי המודרני מופיעה לעתים דמות המן כסמל לסכנה הקיומית המגיעה מהמזרח. מנגד, כמה איראנים מייחסים לעצמם את היסטוריית האימפריות הקדומות שראו את עצמן ככוח מרכזי מול המערב. בין שני זיכרונות אלה משתלבים המיתוס בהיסטוריה, והפוליטיקה בסמליות.

קריאת הקשר בין הפרסים ליהודים לאורך הארכה הארוכה הזו מראה שהיא אינה רק סדרה של בריתות או מלחמות, אלא קשר שמתהווה בתוך שכבות מרובות של זיכרון דתי, פוליטי ותרבותי. ברגע מההיסטוריה הם מופיעים כמגינים מהגלות, וברגע אחר מופיע הסכנה בתוך הארמון שלהם עצמו, ובשלב מאוחר הם הופכים לאחת מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר, ולאחר מכן בימינו הם נהפכים ליריב גיאופוליטי ולסכנה קיומית למדינת ישראל.

כך נראה כי הקשר הזה הוא כמו מראה להיסטוריה של המזרח התיכון עצמו, היסטוריה שבה העמים והאימפריות נעים בין הברית והמאבק, בעוד שהזיכרון הקדום נמשך להשפיע על הדרך שבה אנו מבינים את ההווה ודמיון העתיד.

האם המלחמה הנוכחית היא רק על פי נוסטלגיה וגעגועים ליחסים שנסתיימו בין הפרסים ליהודים עם עליית חומיני לאחר השאה? או שמא מדובר במאבק מודרני שבו נעשה שימוש בנרטיב ההיסטורי ככלי להנעה פוליטית לשרת אינטרסים אזוריים וכוחות גדולים באזור?

אין לזלזל בכך שבמנטליות הימנית השלטונית בין אם היא גלויה ובין אם היא סמויה אצל כל הצדדים, האמת של המניעים נשקפת בין שתי התשובות לשאלות שלמעלה!