האם אנחנו בפני גרסה חדשה של טוקיו וברלין? קריאה ברעיון "מועצת השלום"

עיתונאי וכותב המתמחה בעניינים בינלאומיים, וחוקר בנושאי צדק ועימותים מזוינים

ברגעים היסטוריים גדולים, רעיונות לא נמדדים בשמותיהם, אלא בהקשרים ובתוצאותיהם. מכאן, השיחה על "מועצת שלום" לניהול שלב העברה בעזה או במקרה הפלסטיני בכלל, לא יכולה להיות מנותקת מניסיונות בינלאומיים קודמים ששחזרו מדינות שלמות לאחר קריסות גדולות, ובראשן ניסיונות יפן וגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
השאלה אינה פשוטה:
האם אנחנו בפני מנגנון הצלה לאומי? או מול נוסחא להנדסה פוליטית המנוהלת מבחוץ תחת הכותרת "שלום"?
הניסיון ההיסטורי: שיקום תחת פיקוח
לאחר 1945, יפן וגרמניה לא היו בפני פתרון פוליטי רגיל, אלא בפני חידוש כולל של זהותן הפוליטית. ביפן, נכפה חוקה חדשה בשנת 1947 המורה בסעיף התשיעי שלה על דחיית מלחמה, והמכונה הצבאית פורקה לחלוטין תחת פיקוח אמריקאי ישיר. ואילו בגרמניה, היא חויבה לחלוקה לאזורי כיבוש, נערכו משפטי נירנברג, והשיטה הפוליטית נבנתה כמעט מאפס.
אותם ניסיונות התבססו על שלושה עקרונות ברורים:
הפסד צבאי כולל.
כיבוש ישיר וברור.
הסכמה בינלאומית על חידוש המדינה.
אבל האם תנאים אלו תקפים במקרה הפלסטיני?
ההבדל המהותי
פלסטין אינה מדינה שהפסידה במלחמה עולמית, אלא עם הכבול תחת כיבוש מתמשך. ההבדל כאן אינו פורמלי, אלא מבני. שיקום הוא דבר אחד, והגדרת הלגיטימיות הפוליטית היא דבר אחר.
אם "מועצת השלום" היא מסגרת לאומית הסכמה יוצאת מהמרצון הפלסטיני החופשי, ומטרתה לנהל שלב העברה המוביל לאיחוד המערכת הפוליטית, היא כלי לתיקון לגיטימי. אך אם היא נובעת מלחצים חיצוניים, או עוצבה להיות תחליף לרצון الشعب, אנו בפני מודל קרוב לניהול מעברי תחת פיקוח, גם אם לא ייקרא כך.
בין תיקון לפיקוח
הבעיה אינה ברעיון המועצה עצמו, אלא בשאלות הסובבות אותו:
מי בוחר את חבריה?
מה גובה הסמכויות שלה?
האם היא נחשבת לאחריות לאומית?
האם היא מכינה לבחירות חופשיות או מחליפה אותן?
האם היא מאחדת את המערכת הפוליטית או מעמיקה את הפיצול?
ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל שיקום פוליטי מצליח רק כאשר הוא מופיע מתוך הפנים, אפילו אם הוא נהנה מתמיכת חוץ. אך כשנתיב מקויים מבחוץ, היציבות היא שבירה, זמנית, ומותנית.
הסכנה האמיתית
הסכנה אינה ב"שלום", אלא בכך שהוא יהפוך לכותרת לסידור הבית הפלסטיני בהתאם למדדים שאינם משקפים את עדיפות האנשים, ולא את האיזונים הפנימיים, ולא את עקרונות הסוגיה.
יפן וגרמניה יצאו מהמלחמה עם מדינות חזקות כי פרויקט השיקום היה חלק מפרויקט בינלאומי כולל לחידוש המערכת העולמית. אך פלסטין, היא חלק מסכסוך פתוח שלא נפתר עדיין. וכל ניסיון להנדס את התמונה הפוליטית ללא טיפול במהות הסכסוך, יהיה טיפול בסימפטומים ולא במחלה.
מה נדרש?
אם יש צורך במועצה, שתהיה:
לאומית בייחוד,
מגולמת באופן ברור,
מוגדרת סמכויות,
נתונה לאחריות,
ומכינה לבחירות כלליות המחדשות את הלגיטימיות למקורה הטבעי: העם.
הלגיטימיות לא ניתנת בהחלטה בינלאומית, לא מיובאת לדגם מוכן, ולא נכפתה בשם השיקום. הלגיטימיות נבנית מבפנים, בהסכמה, וברצון החופשי.
איננו גרסה מטוקיו ולא מברלין. אנו מקרה מיוחד, עם המורכבות, והמחירים, והקורבנות שלה. וכל פרויקט פוליטי שאינו יוצא מהעובדה הזו, יישאר שביר לא משנה מה ישא על כותרות מבהיקות.
השאלה היום אינה: האם אנו רוצים מועצת שלום?
אלא: איזה שלום אנו רוצים? ולמי תהיה ההחלטה לקבוע את פניו?