קריאה לדמיון: מה אם השותפות (ערבים ואיראן) הייתה דרך ללא סכסוך?

בואו נדמיין לרגע שההיסטוריה הפכה בפינה אחרת.

שהשנה 1979 לא הייתה תחילת נתק בין איראן לעולם הערבי, אלא הייתה פתיחת שותפות אסטרטגית בין שני עברי המפרץ, בין שני עברי השפה, ההיסטוריה והאינטרסים.

נדמיין שהצלחה של המהפכה האסלאמית לא התקבלה בחשד ובדאגה, אלא בשיח ובתיאום, ושخطاب "ייצוא המהפכה האיראנית" התחלף לדבר "ייצוא הפיתוח".
מה אם זה היה קורה?

עושר שמשלים ולא מתמקח

העולם הערבי מחזיק במאגרים עצומים של נפט וגז, עם קרנות ריבוניות במאות מיליארדים, ומיקום גיאוגרפי ששולט בנתיבי מים שהם עורקי הכלכלה העולמית.

ואיראן מחזיקה בבסיס תעשייתי מתקדמת יחסית, עם יכולות מדעיות והנדסיות, תשתית צבאית חזקה, ושוק אנושי גדול.

אם הייתה נוצרה שותפות אמיתית, היה ניתן לבנות מגזר כלכלי–אנרגטי שיתחרה בקבוצות הגדולות בעולם.

קבוצה ששולטת במחירי האנרגיה לא כאמצעי לחץ פוליטי, אלא כהזדמנות לפיתוח משותף.

קבוצה שמשקיעה את ההכנסות בתעשייה, טכנולוגיה וחינוך, במקום להוציאן במרוצי חימוש ובמלחמות של סוכנויות.

ביטחון אזורי ללא מתווכים

בסcenario הזה הדמיוני, האזור לא היה זקוק למעילים צבאיים חיצוניים כדי להגן על עצמו.

אפשר היה להקים מערכת ביטחון אזורית ערבית–איראנית, שהייתה מכבים מוקדי מתיחות במקום להזין אותם.

במקום שמדינות ערביות יהפכו לזירות סכסוך, הן היו יכולות להפוך לגשרים של תקשורת.

היה ניתן לנטרל את הקטניות כאמצעי סכסוך פוליטי, ולהפסיק את סעפות השיח המגויס, ולנתב את האנרגיות לבניית האדם.

אז מה שואב את האזור יותר מאשר הפיצול שלו?

והשפעת זאת על ישראל וארצות הברית

אם הייתה נוצרת שותפות ערבית–איראנית מוקדמת, מאזן הכוחות האזורי היה שונה באופן מהותי.
ישראל הייתה מוצאת את עצמה מול סביבה מגובשת ולא מפוזרת, ומול משוואת deterrence פוליטית וכלכלית לפני שתהיה צבאית, ואולי לא הייתה ישראל במקומה.

וארצות הברית הייתה מתמודדת עם קבוצה אזורית חזקה שמתמחה בעמדה של הקבלה, ולא מעמד של תלות ביטחונית.

אין זה בהכרח אומר שזה יהיה עימות צבאי, אלא אולי ההפך, שכן האחדות האזורית יכולה להיות גורם יציבות גדול יותר, משום שקבוצה חזקה מקטינה את הסיכויים למעשים מזיקים.

עלות הדרך שבחרנו

אבל מה שקרה היה שונה.

נוצר מנגנון של חשד הדדי, והנתק העמיק, והאזור התווסף למסלולי סכסוך ישיר ולא ישיר.

מלחמות, עונשים, מרוצי חימוש, השקעות כלכליות, ועקביות דתית החלישו את כולם.

איראן הפסידה חלק גדול מכוחה הכלכלי תחת נטל הסנקציות וההבידוד.
והעולם הערבי הפסיד הזדמנויות פיתוח עצומות, ועמידות עמו שילמה מחירים יקרים של חוסר יציבות ושגשוג.

דמיון אינו מותרות

קריאה זו לדמיונן אינה נשמעת לגעגוע לעבר שלא היה, אלא ניסיון להציג שאלה לעתיד:

האם האפשרות לשותפות עדיין בלתי אפשרית?

או שהלקחים מעשרות השנים האחרונות מספיקים כדי להגדיר מחדש את הקשר על בסיס האינטרסים ולא הסיסמאות?

ההיסטוריה לא חוזרת אחורה, אבל היא תמיד פותחת חלונות חדשים.

והגיאוגרפיה לא משתנה; איראן תישאר בשכנות לעולם הערבי, והערבים יישארו בשכנות לאיראן.

אז או שהשכנות תהיה מקור לתחרות הרסנית, או שותפות שישחזר מחדש את מאזן הכוחות באזור.

אולי מה שאבד היה הזדמנות אבודה,

אבל דמיון, לפעמים, הוא הצעד הראשון לrealidade שונה.